חיפוש
  • טלי לבינגר אייזן

פרק #4 בפודקאסט עסקים מדברים- כיצד ניתן להפוך תחביב לעסק משגשג? עם מיכל אבריאל עוגן בעלת סטודיו זוזי



היי לכם וברוכים הבאים לפרק נוסף בפודקאסט עסקים מדברים.

אני טלי לבינגר אייזן, יועצת אסרטגית לעסקים וחברות. החלטתי לפתוח חלון לשולחן העבודה שלי ולארח בעלי עסקים קטנים ובינוניים, עסקי בוטיק מקומיים, מוצלחים ומעוררי השראה. אני מאמינה כי שיתוף של בעל עסק אחד תורם ומאפשר שגשוג וגדילה עבור עסקים נוספים.

בפרק הזה נעסוק בספורט ועסקים, וכיצד ניתן להפוך תחביב לעסק מצליח. נדבר על התמדה ונאמנות ללקוחות ולעובדים, נדבר על גדילה ופתיחת סניפים לעסק. זה אינו פרק של ספורטאים בלבד, זה פרק לכל מי שרוצה לתת שירות מוקפד ללקוחות ולעובדים וגם להבין כיצד תחביב יכול להפוך לעסק משגשג ומצליח. בפינת השאלה ההפוכה נשאלתי באומץ רב מה עושים כשבן הזוג מטפל בתחום הכספים וזה מביא לקונפליקטים. מוזמנים להאזין לפרק מספר 4:

היי וברוכים הבאים לפרק נוסף בפודקאסט שלי "עסקים מדברים", היום אני שמחה מאוד לארח את מיכל אבריאל עוגן, היי מיכל

- היי טלי

כיף לי שאת כאן, שהגעת מהצפון אליי

- גם לי כיף מאוד

אני אספר קצת על מיכל, אציג אותך ואח"כ נתכנס ככה לדברים העסקיים שמעניינים סביב העסק שלך. אז מיכל היא מדריכת פילאטיס, כושר ותנועה, היא עובדת בתחום כבר 24 שנים ומזה כעשור היא בעלים של עסק מאוד מצליח בצפון שנקרא סטודיו זוזי, ל כך רחוק הייתה רוכבת אופני כביש תחרותית, אלופת ישראל במאסטר נשים ורוכבת קטגוריית העילית של ישראל. היא בת 44, נשואה ואמא ל3 ילדים. בעסק שלה היא מעסיקה 7 מדריכות ונשים שעובדות בעסק נתחיל כמו תמיד בכך שתספרי קצת איך הכל התחיל, על הרקע שלך בספורט ובכלל, עד שהחלטת לפתוח את העסק.

- ואוו... כמה זמן יש לנו? (צחוק). אני חושבת שהספורט היה חלק ממני תמיד. אני זוקפת את זה הרבה לזכות הסביבה שגדלתי בה, סביבה שאפשרה. גדלתי בקיבוץ הזורע, רוב הילדות שלי שם, וזו סביבה שחשפה ונתנה בעצם את התשתית הזאת. כשבגרתי, הספורט היה חלק מאוד מאוד מהותי. כל החברים שלי ומי שסביבי עשה פעילות גופנית. רוב המחנכים המשמעותיים בחיים שלי היו מורים לספורט. זאת אומרת שזה היה משהו טבעי להתנדב שם. שיחקתי כדורסל, זה היה תחום חזק במועצה האזורית שלנו ומשם התגלגלתי לעשות קורס מד"סיות בצבא, הייתי מדריכת ספורט בצבא, סיימתי עם זה, עשיתי קורס מדריכים בוינגייט, ממש ככה, קלאסי... התחלתי לעבוד, תואר ראשון בסמינר הקיבוצים בחינוך גופני, התמחיתי בפיתוח יציבה, התגלגלתי לכל מיני עולמות משם: ספורט טיפולי, קצת נושא של פיתוח יציבה, וכל הזמן הדרכתי. המשכתי כל הזמן להדריך, בעצם זה היה הבסיס שלי, זו הייתה הפרנסה שלי, גם כסטודנטית וגם אחר כך.

אבל רגע אני רוצה לעצור אותך פה ולתת איזה וידוי אישי שלי. גם אני עסקתי בספורט מילדות. גדלתי בסביבה חינוכית כזו, יותר נכון לאמר- אמא שלי האמינה שספורט זה דבר שמקדם ילדים וכך נהפכנו לספורטאים. ועסקתי בזה בצורה אפילו מקצועית, הגעתי לנבחרת הקדטיות בכדורסל, האמת שהתחלתי בהתעמלות קרקע ואז הייתי גבוה מידי לזה ועברתי לכדורסל, הייתי בהפועל חולון, הכל היה טוב ויפה אבל שבגרתי אחרי גיל 16 חשבתי שזה לא יכול להיות המקצוע שלי, שיפרנס אותי. הייתה לי איזו דיכוטומיה כזו, הפרדה. האמנתי שספורט זה טוב ויפה אבל מזה אי אפשר לעשות כסף ולכן עזבתי בגיל 16 את הספורט למרות שהייתי בנבחרת ישראל. וחיפשתי את הדרך החדשה. היה לי מן פיצול. אני רוצה להבין איך זה שנוצר אצלך רצף בתחום הזה? ולא הגעת לאיזה שהוא פיצול דומה לשלי? מה קרה שם?

- אני לא התכוונתי שייווצר רצף, כי אני בדיוק כמוך ממש לא חשבתי שאני הולכת להתפרנס מזה. באמת, זה כל הזמן היה קורסים והדרכות שייתמכו אותי. אפילו לפני סמינר הקיבוצים, היה שם איזה רגע שבעצם כאילו הדפתי את הנושא של ללמוד חינוך גופני, כי אני לא רוצה להיות מורה לספורט. זה גם לא היה נראה לי משהו שמספיק מפרנס ושאני רוצה לעסוק בזה, וכל הזמן חיפשתי דברים אחרים. יש לי עדיין באיזה שהוא מחסן תיק עבודות שעשיתי לשנקר. רציתי להתקבל לעיצוב תכשיטים ואביזרי אופנה.

אבל לא הלכת לשם.

- לא הלכת לשם.

אני פיצלתי את זה בצורה מאוד חדה, זה היה 1 או 0. היה לי ברור שאם אני רוצה לעבוד ואני רוצה שיהיה לי עסק או להיות שכירה, אני לא יכולה לעסוק בתחביב שלי. פיצלתי את העולם בין תחביב לפרנסה. אצלך זה לא קרה, למה?

- חיפשתי. כל הזמן חיפשתי. ואז הייתה איזה שהיא שיחה עם איזה שהוא ידיד/חבר, רוכב אופניים, שזה גם היה הספורט העיקרי שלי בשנים היותר בוגרות, והוא אמר לי- "אני לא מבין. יש לך משהו שאת כל כך אוהבת, למה שלא תהפכי את זה למקצוע?" ואני, רק ראיתי את המורה לספורט מול העיניים. ולאט לאט אני חושבת גם שמשהו קרה בארץ והדברים קצת יותר התפתחו בתחום הזה והתחילו להיות מקומות קצת יותר בשלים ושווים מאיזה שהוא מתנ"ס, דברים קצת התקדמו.

והתחלת להאמין שזה יהיה העסק שלך?

- כן, התחלתי להאמין שזה יהיה העסק שלי ושאני אלך לשם. אני גם באותה תקופה הייתי דיילת אוויר באל על, הסתובבתי הרבה בעולם ובכל מקום הלכתי להתאמן ולעשות ספורט והיה בזה משהו יותר "גלאם", היה בזה משהו יותר "פאן", זה היה נראה יותר מגניב וזה נתן לי השראה, שיש דברים אחרים שאפשר לעשות עם זה ולא רק, את יודעת, המורה לספורט בבית ספר עם המשרוקית.

אז את ראית את הפוטנציאל של הדבר הזה בזכות כנראה הנסיעות שלך לחו"ל והעבודה שלך כדיילת. אולי שם הייתה הנקודה שהראתה לך לאן זה יכול להגיע. כי אני לא ראיתי את האופק הזה אגב.

- כן, אני חושבת שראיתי שיש לעולם הפיטנס לאן להגיע, ושוב אני לא חושבת שזו היתה איזו שהיא החלטה של "יאללה קדימה", אבל אוקיי, אני רוצה ללמוד, זה כן מעניין אותי. עשיתי המון קורסים והכשרות קטנות – מדעי הספורט כן ענייני אותי. אוקיי. בסדר צריך לעשות תואר בחינוך גופני, אני אבלע את הצפרדע של החינוך ואני אלמד ואקח מזה את מה שמעניין אותי. וזה לגמרי הצליח. זאת אומרת זה עבד ביג טיים.

אוקיי אבל יכולת להיות מורה לחינוך גופני עם כמה מתאמנות אחר הצהריים בבית. את לא הלכת בדרך הזו.

- נכון



אז על זה אני רוצה לשמוע ממך. איך החלטת לפני 10 שנים לפתוח בעצם את הסניף הראשון של "זוזי"? וגם קצת תספרי לנו על השם, כי זה מסקרן.

- אוקיי אז בחרתי לא להיות מורה. סיימתי את התואר, המשכתי להדריך באותה תקופה, גם רכבתי אופני כביש, רכיבה תחרותית, זה מה שעניין אותי, הדרכתי כדי לממן את ההרפתקה הזאת שזה היה מן סוג של תחביב שיצא מפרופורציה לגמרי, ועבדתי בהמון המון מקומות. עבדתי עבור המון אנשים, בכל מיני מקומות בארץ, והמון פעמים היו דברים שאמרתי- אני הייתי עושה אחרת. גם המון פעמים אמרתי- את זה אני לוקחת. כל בוס/מנהל סטודיו, בכל פורמט שאת רוצה עבדתי, החל מהמקומות המאוד גדולים ועד למקומות ביתיים וקטנים וכלה בבית ספר להסמכת מדריכים. החלטנו, בעצם כשהכרתי את הבעל שלי, החלטנו לחזור לצפון. היינו אז במרכז, עשינו את מה שצריך כמו כולם ובעצם עברנו לצפון ואמרתי אוקיי, כאן אני בעצם רוצה לפתוח משהו משלי. יש לי המון ניסיון, 14 שנה כבר שעבדתי עבור מקומות אחרים, אני יודעת מה אני שווה, אני רוצה לפתוח את זה בצפון, בדרך שלי.

אז ספרי על הרגע הזה, על ההחלטה הזו. הריי זו החלטה מהותית. לעבור מלהיות עובדת של אחרים, אפילו אם היית בסטטוס של פרי לנסרית, מישהו אחר ניהל לך את הזמן, קבע לך את האג'נדה וכל מה שאת עושה ואיך את עושה. והגעת לרגע שאמרת -עכשיו אני עושה את זה בדרך שלי. אח"כ תספרי מה בחרת לעשות ואיפה. אבל רק להבין את הנקודה הזו, מה נתן לך את הרוח הגבית?

- היו דברים את יודעת, אובייקטיבים, כמו לדוגמא שעזבנו את המרכז וחזרנו לצפון. לא יכולתי להמשיך לעבוד בעבודות שעבדתי בהן במרכז. ועצרתי ואמרתי- רגע, אני כאילו ממלאה סטודיואים. אנשים באים אליי, לשיעורים שלי, אז כנראה שאני עושה משהו טוב ונכון ויש לי את היכולת. מכיוון שהדרכתי כל מיני סוגים של דברים, גם ספינינג ועיצוב וחיטוב ואירובי ופילאטיס והתעלמות לגיל השלישי ותנועה לגיל הרך... באמת את כל הטווח. התעמלות במים... אז הייתי צריכה רגע להחליט על משהו אחד. החלטתי על פילאטיס מכשירים, מתוך הבנה שהדבר הזה, התחום הזה בצמיחה. ראיתי שיש שם את הפוטנציאל, השוק היה פחות רווי בפילאטיס מכשירים והחלטתי שזה מה שאני עושה.

ואיך מצאתי את הסטודיו?

- קודם כל קדמו לזה הרבה דיונים בבית עם הבעל שלי שאמר- תחכי, נעבור לבית, אז תעבדי בבית ונבנה מקום בקומה שתהיה ריקה כי עוד אין ילדים... כל מיני סיפורים. ואני אמרתי לו- עכשיו. עכשיו זה הזמן. התחלתי לחפש, בעצם אנחנו גרים בקיבוץ מגידו. חיכינו לבית שלנו שיגמרו לבנות אותו במושב יוגב. ואני חיפשתי, בהתחלה ביררתי במגידו לגבי נכסים וככה לא כ"כ זרמו איתי, לא היה משהו. וגם משהו בי אמר לי לעשות את זה ביוגב. במגידו זה היה קיבוץ של הרחבה חדשה שהתהוותה, עם מסות של אנשים, עמוסים בילדים קטנים ומשכנתאות גדולות והבנתי שאני צריכה בשביל הפילאטיס נפח של עבודה בשעות הבוקר, שכולנו אוהבות לעבוד בבוקר, פחות בערב, ואני צריכה אוכלוסייה יותר מבוססת, בשלב אחר בחיים. זיהיתי שביוגב יש את האוכלוסייה היותר רלוונטית לדבר הזה. התחלתי לחפש שם נכס, לא היה להם יותר מידי מה להציע לי ואז ישבתי שם במספרה ומישהו אמר לי- תשמעי יש איזה מקלט, תשאלי במזכירות, פעם זה היה מועדון נוער שלנו, אולי... אז הלכתי למזכירות, קראתי למזכיר, אמרתי לו- שמע בוא נראה את המקלט, הוא בא איתי לשם, הוא פותח משהו מעופש, מסריח, שלא היה פתוח הרבה מאוד שנים. הוא הסתכל עליי כאילו- פה את מתכוונת לעשות ספורט לאנשים??? אמרתי לו- אתה לא מאמין כמה אני מתכוונת לעשות פה ספורט לאנשים. אני כבר בויג'ן שלי ראיתי את הפוטנציאל. איך אני שמה שם את הדברים ואיך אני מצניעה את כל הדברים המקלטיים שהיו במקלט. ולהפך- ממנפת את הדברים היפים שבמקלט, הדלתות מבטון והסולמות. וזהו ועשינו שם איזה שהוא שיפוץ באמת בהשקעה אפסית, בכוחות משפחתיים והבאתי לשם מכשירים. על המכשירים לא התפשרתי. רכשתי את הכי טובים

ואיך פרסמת?

- הכנתי גלויות, באיזה מחסן עדיין מונח הארגז עם הגלויות.

(צחוק) אז איך הגיעו האנשים?

- התחלתי להגיד למשפחה וחברים. זה התחיל ככה, שיעור ראשון זה היה ככה. חילקתי כמה גלויות, הגיעו 2 בנות. אחת מהן עד היום, אתמול בערב היא הייתה בשיעור אצלי והיא גם הייתה בשיעור הראשון. וככה עם 2-3 אנשים, באתי עשיתי שיעורי היכרות. השיעורי היכרות בהתחלה היו ללא עלות. אז עשיתי שיעורי היכרות, אחד ועוד אחד וכמעט כל מי שבא, באמת אחוז מאוד גבוהה- נרשם. ואני זוכרת את הרגע הזה של אחרי 10 חודשים שאני מסתכלת ואני רואה שיש לי 80 אנשים. ובאים, פעם פעמיים בשבוע. זה היה ככה נקודת ציון. אני ממש זוכרת את זה. הסתכלתי ואמרתי- וואלה.

יפה... אז העסק עבד יפה והגיע בעצם ל"פול קפסיטי", לא יכולת להגדיל אותו יותר, מילאת הרבה מאוד שעות, היו לך רצועות שלמות של פעילויות כאלה ואחרות, בעיקר פילאטיס, והגעת אליי עם השאלה- האם אפשר להתרחב ואיך? נכון?

- נכון

אז תספרי רגע מה קרה לך מהשלב הזה. מתי זה היה אגב את זוכרת?

- זה היה לפני משהו כמו 5 שנים.

זאת אומרת אחרי 5 שנות פעילות במקלט המעופש שהפך להיות פנינה.

- פנינת חמד. כל מי שנכנס אמר- וואו לא ציפיתי. יש משהו בלרדת למטה ולהיכנס לאיזה עולם, שהיום המקלט הזה עדיין אני מפעילה אותו, אספר על זה תכף, אבל עדיין אני אוהבת את הרגע הזה של הלהיכנס ולרדת למטה, לצלול לאיזה עולם אחר.

אז הגעת ללמעלה מ100 מתאמנים וכבר אי אפשר היה להכיל.

- זה היה הרבה יותר

הרבה יותר. אז מה עשית?

- ואז בעצם אמרתי אוקיי, מה הדבר הבא? אני חושבת שמה שהנחה אותי זה מה שאמרתי לך כשבאתי לפה- שאני רוצה להיות הכי טובה שאני יכולה. והכי טובה שאני יכולה זה גם מבחינת המקום הפיזי. המקלט הוא נחמד אבל רציתי יותר. רציתי לתת שירותים בתוך המקום, לא היה שם תא שירותים, וגם רציתי פינת קפה יותר מפנקת



למה זה חשוב לך? בעצם להיות הכי טובה שאת יכולה? כי זה יקר יותר...

- נכון. אבל החוויה. חווית המשתמש. החוויה כולה. אני חושבת בכלל שבאורך החיים שלנו היום שהוא מטורף לכל הדעות, וגם אם בקורונה הכרזנו שאנחנו מורידים הילוך, לא יודעת מה אצלך אבל אצלי זה לא ממש באמת קרה (צחוק), אז יש משהו ברגע הזה שאנשים נותנים מעצמם את השעה הזו או את השעתיים האלה. זה איזה שהוא דבר שאני בכל אופן מאוד מעריכה אותו. אני חושבת שצריכים לתת לו יותר מקום. והחוויה מבחינתי זה מהרגע שבן אדם מתלבש בבית ובוחר את הבגדים שהוא מגיע איתם לאימון, אמרתי לך- אצלי לא באים עם חולצת סוף מסלול משנת 1992 לאימון, ועד המקום הזה של- לפתוח את הדלת ומה אני רואה. וכל החוויה צריכה להיות גם מבחינתי אסתטית וגם את השירות הגבוהה ביותר. אני כל הזמן מנסה לחדש ולשפר את השירות. וכל זה למרות שאני בסך הכל נמצאת במקום שהוא מאוד פריפריה, אנחנו עדיין צפון הארץ, עדיין אני פותחת את החלון ויש משב רוח של לול, וטרקטור פתאום עובר בחלון. אבל כל הזמן יש לי רצון להביא למקום הזה את ההכי טוב, הכי מתקדם שיש, עד כמה שהמקום הזה יכול להכיל וכמה שאני יכולה לייצר.

אני חושבת, מיכל, שיש פה נקודה מאוד מעניינת שהיא נכונה להרבה עסקים בתחום השירותים ולא רק. כשנותנים שירות, זה לא חייב להיות רק בתחום הספורט, הערך שאת נותנת תמורת התשלום שמקבלים ממך, יש לו משמעות אדירה, זאת אומרת הראייה הזו שלך, שאת רוצה לתת לאנשים חוויה, אמיתית, מא' ועד ת' על כל פרטי הפרטים ואני יודעת כמה הקפדת על כל הפרטים. אני חושבת שזה חלק ממה שמשאיר את האנשים אצלך לאורך שנים. העובדה שהגעת ללמעלה מ250 מתאמנים והעסק שלך עסק בגדילה ועסק מאוד יפה ומכובד. אני מוסיפה לזה משהו שמאוד נגע לליבי וזה נושא הפריפריה. הכי קל, ללוות עסק מתל אביב או מאזור השרון או המרכז, כביכול יש קהל יותר מחונך, שמודע לרמת שירות, מודע למה שהוא מקבל ודווקא בצפון או בדרום, בכל מקום שהוא קצת פריפריאלי, כשאתה מביא ערך אתה יכול, כשאתה מביא ערך ודיוק אתה מקבל בריבית דריבית חזרה. כי באמת יצרת בידול אמיתי, הבאת את העולם הגדול לתוך העמק. את מה שראית בניו יורק הבאת לעמק, וזה קונה אותם וזה מענג אותם, את הלקוחות שלך. את מספקת את הסחורה בדרך הזו, לא ויתרת פה.

- אני משתדלת (צחוק)

אוקיי, אז תספרי רגע על הדילמות שהיו בסניף השני.

- ואוו היו מלא דילמות. קודם כל האם בכלל להגדיל, לקחת התחייבות כספית? להגיד – רגע זה באמת עובד? זה ימשיך לעבוד? זה לא פתאום יתפוצץ לי בפרצוף כל החלומות שלי על סטודיו לבן עם מאוררי תקרה שחורים? וחששתי לאכזב את המתאמנים שלי. שהעברתי את הסטודיו פילאטיס, בעצם, אולי רגע נחזור אחורה. מה שעשיתי- לא היה לי מספיק מקום ולא מצאתי באותו מקום במושב היוגב, מקום מספיק גדול להכיל את כל הפעילות שהתפתחה. התחלנו פיזיותרפיה וטי אר אקס ועוד כל מיני דברים. וברגע שלא מצאתי מקום מספיק גדול אז החלטתי שאני בעצם אפצל את הסטודיואים ומצאתי בקיבוץ מגידו איזה שהוא חלל שהיה נראה לי טוב והחלטתי להביא לשם את הפילאטיס מכשירים, שזה היה החלק המשמעותי עם הנפח עבודה הגדול ביותר. מאוד חששתי לקחת את הפילאטיס מכשירים מהיוגב. חששתי שאנשים יראו בזה כבגידה, כ"את לא צריכה אותנו יותר". וממש פחדתי שיינטשו. כן, מדובר סך הכל ב7-8 דקות נסיעה, אולי בעומס תנועה אז צריך לצאת 10 דקות קודם, אבל עדיין חששתי מזה כי הקהל היה מאוד נאמן לי ואני מאוד אוהבת אותם ומעריכה אותם ומאוד חששתי מהעניין הזה. מצד שני גם הבנתי שלהתפתחות עסקית יש איזה שהוא מחיר ואין לי ברירה אם אני רוצה להתקדם.

ואיך התגברת על הקול הפנימי הזה שחשש והיה חרד מנטישה ומלאכזב אחרים? איך התגברת?

- באתי אלייך (צחוק). ניסיתי לשים את הקולות האלה בצד ורגע את יודעת להסתכל ולהגיד לעצמי רגע- אם אני הייתי במקום הזה, של הלקוח. אני מנסה כל הזמן לשים את עצמי שם. איך אני הייתי מגיבה? זאת אומרת אוקיי, אז אני צריכה לנסוע את ה7-10 דקות האלה. יש משהו טוב שאני אוהבת ומחוברת אליו באמת, באמת נותן לי שירות טוב. אז אני אסע את ה7-10 דקות. סה"כ אנחנו חיים בפריפריה אנחנו רגילים לנסוע, שום דבר הוא לא מתחת לבית. וגם כשעבדתי בתל אביב אז כאילו היה קרוב, אבל עדיין לקח לי 45 דקות להגיע אל הסטודיו.

אני חושבת שאחרי שהתחלת לחשוב באופן הגיוני ועשית את הרציונליזציה, עדיין חייבים לתת את הקרדיט שגם היית אמיצה. זאת אומרת ידעת שאת לוקחת סיכון כלשהו, הריי עם כל הניתוחים והנחות היסוד- יכולת גם לאבד פה לקוחות בדרך. אבל את החלטת לקחת את המהלך וזה חשוב להגיד כי לפעמים בגלל החששות והחרדות וללכת על בטוח ולא להסתכן- לא עושים. לא מתקדמים. את לקחת את הסיכון וידעת שאולי תהיה נטישה של חלק מהלקוחות שלך ועדיין המשכת. היה לך חזון והמשכת. כמו ספורטאית. המשכת לדבש. והגעת לסטודיו החדש. איך בעצם בנית אותו? איך שיווקת אותו? מה קרה באמת למתאמנים? עברו או לא עברו?

- עברו, הרוב המכריע של המתאמנים עבר. אולי בודדים, אני חושבת שגם מי שלא עבר אז זה לא בגלל העניין של המרחק, את יודעת, זה לא היה הדבר שהכי היה דחוף לו או שירת אותו באותה תקופה. תראי, השארתי בעצם את אותו מקלט, השארתי אותו פעיל כסטודיו לפיטנס. זה קרה ככה תוך כדי, שהבנו רגע- יש פה איזה שהוא נכס, חבל לי לוותר עליו, יש לי את העניין הזה של הפיטנס והתחלתי טי אר אקס וגם חזרתי לאהבה ישנה שלי שזה אופני הספינינג שעוד הרבה שנים קודם הדרכתי ספינינג ורכבתי אופניים המון שנים. אני מאוד אוהבת את הסוג פעילות הזו. החיבור בין המוזיקה לרכיבה, זה באמת אימון מעולה לטעמי. ואמרתי- יאללה, אני הולכת על הדבר הזה. וחרגתי מהתוכנית העסקית שכתבנו פה את ואני בעוד איזה כמה עשרות אלפים, רכשתי אופניים והבאתי אותם והיום כל פעם שאני רואה כיתה מלאה של ספינינג זה מאוד מרגש אותי כי יש משהו בכלל בכל העסקים האלה שלי, יש משהו רגשי. החיבור הרגשי הוא מאוד חזק. זה באמת הכל מהלב. שיחה קשה עם לקוח, זה לא קורה לי הרבה, אבל לקוח יכול להגיד משהו ואת יכולה למצוא אותי עם דמעות. זה ממש פוגע בציפור נפשי כי הדבר הזה זה הילד הרביעי שלי, אבל ככה שהכי הולך איתי הכי הרבה שנים.

מה שיפה לראות דרך אגב, זה שזה לא התפוגג עם השנים. זאת אומרת זה ברור שבהתחלה יש רצון לשרת ולתת את המקסימום ולוקחים יותר ללב, אבל אצלך גם אחרי עשור את עדיין לוקחת ללב את הדברים שלקוחות אומרים לך. לטוב ולרע כמובן. וזה יפה, זו נקודה לשים לב אליה. כאילו מאוד מאוד אכפת לך, את מאוד מעורבת, למרות שיש לך מורות ומדריכות ומנהלת סטודיו ועוד מעט נדבר על זה ועל שיטת העבודה שלך. עדיין את מחוברת רגשית מאוד, ואת בכל דבר.

אז בואי תספרי רגע על השם "זוזי"



- "זוזי" הוא בעצם הכינוי ילדות של סבתא שלי, סבתא שלי כשהיא עלתה לארץ מגרמניה קראו לה סוזנה בגרמניה, זוזי קוראים לה כשהיא ילדה וכשהיא עלתה לארץ קיבלה את השם שושנה, אבל ככה במשפחה המאוד קרובה קראו לה זוזי. סבתא זוזי הייתה אישה נמרצת, ספורטאית עד יומה האחרון, עשתה פעילות גופנית.

האריכה חיים?

- היא חיה עד גיל 83, נפטרה ככה משהו כמו 10 שנים לפני שהסטודיו בעצם נפתח. וזה היה לי ברור, הדאבל מינינג

אבל זה קצת לבנות "זוזי"

- אבל איך שהוא זה לא הפריע לאף "זוז" לבוא ולזוז עם ה"זוזיות". ומסתבר שיש פה משהו מאוד נחמד והוא עובד לי עם כל מיתוג שאני עושה אח"כ לכל מיני נישות... עשינו את הזוזי קולקשין וזוזי פה וזוזי שם ואיך שהוא זה עובד.

זה שם מאוד יפה, הוא נראה יפה ויזואלית גם בלוגו שלך, הוא זכיר, יש לו המון יתרונות. והכי חשוב שהוא מחובר אליייך רגשית.

- נכון, הוא באמת מחובר אליי רגשית, בכלל אני הרבה מביאה לתוך הדבר הזה דברים שהם עיצבו אותי לאורך השנים. אני מאוד מחוברת, אם זה הרקע המשפחתי או ההתגלגלות שלי בחיים, זאת אומרת אני מאוד שם בכל דבר, גם הנושא האסתטי. אמרנו בהתחלה- יש לי תיק עבודות מונח איפה שהוא לשנקר. תחת הגג של סטודיו זוזי אני מבטאת את זה

איך? מעבר לעיצוב פנים?

- מתנות לחג. אפרופו גברים וזוזי, אני לא חושבת שהגברים מתים על המתנות לחג של סטודיו זוזי זה קצת יותר דברים של בנות, אבל זה מאוד חשוב לי הנושא הזה. כל ראש השנה, לפני יש עשייה על מה תהיה המתנה לחג. והיא צריכה להיראות טוב, לא אבחר סתם משהו ואמתג אותו ואתקדם. יש שם משהו, יש יצירה ועשייה.

אני ראיתי חלק מהתנות וגם הבאת לי אז תודה קודם כל, ובאמת דברים מאוד יפים ואסתטיים ואני אוסיף ואומר שאת גם פיתחת מחלקה של מוצרים תחת המותג "זוזי" כמקור רווח נוסף אבל גם כשירות למתאמנים והמתאמנות וגם שם הבאת לידי ביטוי את הכישורים שלך בתחום האופנה, בתחום העיצוב, בתחום הסטיילינג. יש לך דברים יפים וזה גם דבר שמעיד על משהו שתמיד אפיין אותך בפגישות שלנו. שתמיד באת עם רעיון חדש. תמיד רצית לעשות עוד משהו. את לא שוקטת על השמרים את תמיד- הלאה הלאה הלאה וזה מאוד יפה.

- תודה

אז ספרי לי קצת על העבודה שלך כמנהלת. את לא רק מדריכה, אני יודעת שיש סליידים שבהם את מדריכה, ובעצם יש לך כובע נוסף של מנהלת מערך. ספרי על זה

- איך אני לא אוהבת את הכותרת הזו: מנהלת. הניהול בכזה סוג של עסק הוא מפגיש אותך, כמו כל מנהל בעצם, מפגיש אותך עם המון דברים שתכלס ההסמכות שעשית בחיים והלימודים לא בדיוק הכשירו אותך לזה. כמו להתעסק בנושאים של כספים וניהול של תקציב, וצריך להבין את זה, כי אם לא, אתה מוצא את עצמך כעסק לא רווחי או אפילו מפסיד ומאוד קל להפסיד בסוג הזה של העסקים.

למה?

- כי עניין הרווחים הוא מאוד רגיש. יש הוצאות קבועות וגם צריך להיות מאוד מאוד יעיל מבחינת הניהול של האנשים בשיעורים. זאת אומרת תפוסת השיעורים צריכה להיות מאוד מדויקת. אם יש לך הרבה שיעורים שהם ריקים אתה מוצא את עצמך פשוט לא רווחי. משלמים להדרכה, בעצם זה לא רק אני מדריכה, יש לי מדריכות ואני צריכה לשלם להן

הן מקבלות פר שעה ולא פר מספר מתאמנים?

- זה לא בדיוק. בשנים האחרונות הבנתי שמשהו צריך להשתנות. תראי, אני הדרכתי המון המון שנים עבור אנשים אחרים כמו שאמרתי, ואני מסתכלת הרבה פעמים מהעיניים האלה של המדריכה. אני בקלות יכולה לחבוש את הכובע שלה, כי הייתי שם. והמדריכות היום בעצם אצלי בסטודיו הן סוג של שותפות רווח.

יפה, מה זה אומר?

- פיתחתי איזשהו פורמט שבו יש להן שכר בסיס ועל כל מתאמן נוסף מעל למספר מסוים של מתרגלים בעצם הן מקבלות עוד שכר. לא בגלל שאני חושבת שזה מה שיגרום להן מדריכות יותר טובות, כיוון שאני רוצה שהן ירגישו שהן שותפות לדבר הזה שנקרא "סטודיו זוזי". הן לא עובדות שלי, הן לא עובדות אצלי, אנחנו עובדות ביחד. התפיסה שעומדת מאחורי זה שאנשים באים לתרגל את כל היופי של סטודיו זוזי, והחוויה ושבאמת אנחנו נותנים משהו אחר, ואני משתדלת שהוא יהיה ברמה גבוהה והכל. אבל בן אדם בא בשביל המדריכה. בן אדם בא בשביל אותה הפרסונה שעומדת שם, וכל אחד מתחבר למשהו אחר, ולא כולם אוהבים את הסוג הדרכה שלי ואיך שאני מדברת או מה שאני אומרת או את הקצב שלי

ואת גם מוגבלת בשעות את רק בן אדם אחד

- נכון, והמדריכות בעצם, מי שמגיע אליהן, ואני חושבת שאם מגיעים אליהן יותר אנשים אז הן צריכות להיות מתוגמלות על זה, באופן כזה שגם כשבאים פחות אנשים אז אני לא אצא מופסדת אם אני אתן להן איזה שהוא שכר שבעצם בפועל לא אוכל לעמוד בו, ולכן יש איזה שהוא תגמול שאנחנו כל חודש, אולי זה דורש ממני טיפה יותר מאמץ, אבל כל חודש בעצם לפי מספר המתאמנים הן מקבלות בונוס על הדבר הזה

יפה, זה מאוד חשוב. יש עוד דרך שאת מצליחה לשמר בה את המאמנות או את המדריכות שלך? כי אני יודעת שיחסית בעסק שלך הן מתמידות, הן נאמנות, טפו טפו טפו, עובדות איתך לאורך זמן, במיוחד מנהלת הסטודיו ולא רק. אז מה יש שם? אני בטוחה שיש דברים שהמאזינים יכולים ללמוד ממך

- קודם כל יש שם- נאה דורש נאה מקיים. זה מבחינתי אחד הדברים הכי חשובים.

מה זה אומר?

- זה אומר שאני עובדת בדיוק כמוהן, אני מלמדת ומדריכה בדיוק כמוהן, זאת אומרת אני לא יושבת באיזה משרד ואומרת להן- "מה הבעיה שלך תקומי ב6 בבוקר ללמד". אני יודעת מה המשמעות של זה. אני חושבת שהן יודעות שאני עובדת בדיוק כמוהן. אני חושבת שהמדריכות מקבלות אצלי, אני לפחות רוצה להאמין, את ההרגשה שאני סומכת עליהן. שאני גם מפרגנת להן, שאני מאמינה בהן. מי שעובדת אצלי, אני נותנת לה את כל הגב שבעולם. זה מתחיל, את יודעת, כשהיא מסמסת לי: "אני חולה", אז אפשר לשמוע בווצאפ את ה"אוי לא, למה את חולה עכשיו" או "אין בעיה אני על זה. אני מחליפה אותך". כמו שאני מחליפה אותן ובאה לעזרתן ורואה אותן וחושבת עליהן ויוזמת או אומרת להן, אני מתקשרת ואומרת להן- מחודש הבא אני נותנת לך יותר. דברים כאלה את יודעת. מתנות לימי הולדת, התייחסות בחגים, כל הדברים האלה אני חושבת שמאוד משקפים את ההסתכלות שאנחנו בעצם שוות ושותפות בדבר הזה. יש לי עוד משרה שהיא משרת ניהול שאני משתכרת עליה.



אני חושבת שמה שאת אומרת הוא רלוונטי לכל עסק שמעסיק עובדים. לא רק לעסק בתחום הספורט. והערכים שציינת פה או הסגנון הניהולי שציינת פה הוא רלוונטי לכל התחומים. דיברת בעצם על איזו פמיליאריות ומחויבות הדדית ונאה דורש נאה מקיים והרבה ראייה של העובדות, שאת רואה אותן, את מחפה עליהן, את מגבה אותן, את מפנקת אותן ואני יודעת שאת מפנקת. גם מודל העסקה הוא מודל שיש להן השפעה על התגמול שלהן. זאת אומרת את בנית פה משהו. נקרא לו- קבוצתי, קהילתי, חצי חברתי, אני לא יודעת בדיוק איך להגדיר אותו במילים, אבל הוא מיוחד, הוא מותאם מאוד לתקופה. גם כשהגעת אליי לייעוץ אני ממש ציינתי לפניי את הטאלנט שלך בתחום הזה, ואני חושבת שיש הרבה מה ללמוד מזה ולראייה שיש תוצאות לצורת עבודה הזו ואופן ההתקשרות. נראה לי שזה קשור גם לאישיות שלך, זה קשור אפילו לרוכבת שבך, שאת סיפרת לי לפני ההקלטה על איך רוכבים בדבוקה. יש חוקים איך רוכבים בדבוקה. את יודעת לרכב/ לעבוד בדבוקה.

- ידעתי, היום תכניסי אותי לדבוקת רוכבים אני .... (צחוק)

כן אבל לקחת את הכישרון הזה והידע הזה שהוטמע בך ובעצם הנחלת אותו בצורת העבודה שלך. היא לא סוליסטית. אלא מאוד שיתופית. וזו נקודה חשובה להצלחה עסקית היום.

בואי נדבר טיפה על איך את משלבת את הנושא של העבודה והקימה בבוקר והספורט והניהול וזה, עם הבית?

- ואו

התקלתי אותך? (צחוק)

- כן, זה עניין. קודם כל יש לי שותף מדהים, שותף לחיים, טל, בן הזוג שלי, האבא של הילדים שלי. הוא שותף מדהים והוא מהווה מערך תמיכה מדהים, ואם לקחת אותי לעולם הרכיבה רגע אז טל הוא גם אותו שותף שירוץ אחרייך עם הגלגלים ספייר במרוץ ועם המים ועם כל הדברים האלה. הוא תומך במהות שלו. וגם אם זה לא תמיד הכי פשוט ויש לנו הרבה חילוקי דעות ואנחנו רואים דברים בדרכים מאוד שונות, הוא מאוד תומך בסופו של דבר.

ואיך את מנהלת את הזמן שלך בהקשר של, אני יודעת שיש לך הרבה מאוד שיעורים שאת מעבירה, יש לך זמן ניהולי שאת צריכה להקדיש, יש לך נסיעות למרכז לפחות פעמיים בשבוע, את גרה בצפון. איך את מנהלת את זה? דברי קצת על הניהול זמן. כי אני חושבת שאת עושה את זה בצורה אפקטיבית

- קודם כל הזמן שלי הוא מאוד מתוכנן. אני יודעת מה אני אעשה בכל דקה ביום.

איך את מתארגנת על זה? יש לך שיטה כל שהיא?

- קודם כל זה כתוב לי ביומן של הטלפון.

אז את מכניסה ליומן של הטלפון כל דבר שאת אמורה לעשות?

- תראי יש לי את הסלוטים הקבועים של ההדרכה בסטודיו. עכשיו אני משתדלת להכניס את הדברים לתבניות, זאת אומרת יש דברים, בכלל, אני בן אדם כזה שאני לוקחת משהו ואז אני הופכת אותו לשיטה. ככה קל לי להתמודד עם זה. אני הופכת את זה לאיזושהי משנה סדורה ואז הרבה יותר קל לי להתמודד עם זה. אני יודעת מתי אני מכינה לעצמי את הארוחה שלי כדי שאני אוכל לקחת אותה אחר הצהריים איתי לסטודיו, כל הדברים האלה הם תמיד מתוכננים מראש. גם הרבה בתוך הראש. הראש שלי עמוס בהרבה מאוד דיטיילס, בהרבה דברים שאף אחד לא מודע להם. אבל אני גם שמה את זה, את העבודה והסטודיו בראש סדר העדיפויות, הרבה פעמים על פני הרבה דברים אחרים. היו שנים שעבדתי בימי שישי. יש אירועים משפחתיים ולדוגמא יום רביעי בערב זה יום שאני עובדת, אני כבר 10 שנים מלמדת ביום ברביעי ערב ויש אנשים שאיתי כבר 10 שנים ביום רביעי בערב. נדיר שאני אבטל משמרת כזאת. אני גם בקושי אבקש החלפות למשמרות שלי. יש משהו במחויבות הזאת שלי למתאמנים שלי, שאני מאמינה גדולה שזה מה שמייצר גם את המחויבות שלהם אליי.

אני מוסיפה ואומרת שאת גם מחויבת מאוד לעסק.

- מאוד, כן

זאת אומרת, זה נכון שאת אישה מחויבת קודם כל, אבל את מאוד מחויבת גם לעסק לא רק ללקוחות שלך והם אלייך. ובגלל שאת כל כך מחויבת לעסק, לדעתי כמו שהיית מחויבת לספורט או לכל דבר אחר, זה חלק מהאישיות שלך, אז גם ניהול הזמן והיעילות הזו חייבת להגיע בכדי לשמור על המחויבות ולהגיע ליעדים. את בנויה ככה.

- נכון. וזה קשה. לפעמים אתה אומר- וואו אני צריך לתפור פה כל כך הרבה דברים שלפעמים, באמת כאילו זה מביא אותך למקומות שהם קשים, כי אתה הפכת את העולם, עשית שמיניות באוויר בשביל להיות בשיעור ואז פתאום 3 אנשים בבוקר קצת כאבה להם הבטן או לא יודעת מה היה להם והם לא הגיעו. אז זה תופס אותך במקום שאתה אומר- "מה??? איך הרשיתם לעצמכם? אני לא מרשה לעצמי לעשות כאלה דברים. אני באה לפה גם אם יתהפך העולם". אז את צריכה לאסוף את עצמך ולהגיד- זאת את וזה הם. ולפעמים כבר קרה לי שזה יצא על אנשים אחרים, דווקא על אלה שהגיעו. אבל כן זאת אני.

אני חייבת להוסיף ולומר שמעבר לשוטף שיש לך, את לא מפסיקה לחשוב על איך להתפתח ומה להוסיף ואיך לגדול. ועמד על הפרק אפילו סניף נוסף, את זוכרת, וכל הזמן המוח שלך פועל קדימה, את לא נחה.

- אני לא יכולה

את תמיד רוצה עוד לגדול וזה חלק מהעניין, המחויבות שלך. ונוסיף לזה גם את המוטיבציה. מוטיבציה ומחויבות אלה שתי תכונות בסיסיות אצל ספורטאים אגב, זה לא מיקרי.

- אני אבל חייבת לטובת המאזינים להגיד שאני נחה כל יום בצהריים. מ13:30 עד 15:00.

נחה הכוונה ישנה?

- אני מכבה את עצמי, כן, לא תמיד זה מיטה וכל הטקס עם פיג'מה וזה, לפעמים זה יכול להיות על הספה, אבל כן. זה אחד העוגנים שאני ממש מקפידה עליהם וזה שומר על עצמי.

קודם כל זה נהדר ונפלא וראוי לחיקוי, ואני מוסיפה שזה גם מתוכנן. זה לא מיקרי. זה לא עכשיו- אוי אני קצת עייפה נכנסתי למיטה. יש זמן מאוד ברור לשינה, לאכילה...

- ואוי למי שיפריע לי בזמן הזה (צחוק)

הכל ככה מאוד מאורגן ויפה ואני חושבת שבעקבות זה התוצאות. ואני גם יודעת שהסטודיו כמו כל הסטודיויאם בארץ ובעולם עבר תקופה לא פשוטה בעקבות הקורונה ובסגר ואני יודעת שצלחת את זה יפה ואפילו נהנתי להתאמן אצלך בזום ולחוות אותך. ואני יודעת שעכשיו את בתהליך בנייה מחדש של הדבר הזה והקהל חוזר אט אט.

לקראת סיום מיכל, כמו בכל פרק, אני ממש ארצה לשמוע את ה"שאלה ההפוכה" ממך. זו בעצם שאלה שאת שואלת אותי, כיועצת, שבה אני נותנת תשובה מההיבט של יועצים, מאמנים, ראיית העולם שלנו, כי אני גיליתי שיש לא מעט מאזינים מהתחום הזה, קולגות שלי, אז אני רוצה גם לתת במה ליכולות ולמיומנויות האלה, וזה פריסטייל השאלה הזו, אני לא מתכוננת אליה, את תשאלי אותי ומה שייצא ייצא, אז אני מסוקרנת לשמוע אותה.



- אז אני הכנתי את השאלה מראש

לא ציפית שלא (צחוק) זה גם נכנס לאיזה סלייד- להכין לטלי שאלה הפוכה?

- ברור. כששמעתי את הפודקאסטים הקודמים ישר ידעתי מה אני רוצה לשאול, זה היה לי ברור. אני מקודם הזכרתי כמה פעמים את בן הזוג שלי טל, שמאוד תומך ומפרגן, אבל כשאני נכנסתי לסיפור הזה של עסק, לא הבנתי שום דבר במספרים ועסקים. הבנתי בהדרכה שאני מדריכה מצוינת, אבל בניהול של תוכנית עסקית לא הבנתי שום דבר. והוא בנה איתי את התוכנית הראשונית. הוא התעסק בזה, הוא מנהל תוכניות במיליונים ומיליארדים ושוחה בחומר הזה. והדבר התחיל כשהוא מאוד מעורב בכל הנושא הזה של המספרים, זאת אומרת הניהול הכלכלי של העניין. ובאיזשהו שלב דיי מוקדם זה הביא אותנו למפגשים לא טובים אחד עם השנייה, היו לנו חילוקי דעות מאוד מאוד משמעותיים בנושאים כאלה ואחרים, כשבדרך כלל זה אני שרוצה להוציא על משהו כסף והוא חושב שזה לא נכון. הסתכלות איך אני רואה שכר של עובדת, איך הוא רואה שכר. הבנתי שיש פער מאוד גדול בגישות ובתפיסות שלנו בנושא של ניהול העסק הזה ולאט לאט באמת הוא ככה יצא מהדבר הזה והיום הוא כמובן מנהל הסטודיו בתחום הקדיחות (צחוק) והגינון וההתקנות אבל השאלה היא בעצם- איך את רואה את המעורבות הזאת של בן הזוג? אני יודעת שאת עובדת עם נשים. לא סתם.

לאחרונה אני עובדת גם עם לא מעט גברים אבל בעיקר נשים לאורך הרבה מאוד שנים, זה נכון.

- מה ההבדל בתפיסות? למה כאילו זה כל כ ךמתנגש? והאם זה נכון או לא נכון המעורבות הזו של בן הזוג? כי ברור שיש לעסק הזה השלכות על התא המשפחתי, מבחינה כלכלית ומהרבה בחינות אחרות. עד אז כמה זה צריך להיות מעורב או לא?

אוקיי זו שאלה מעניינת. אני חושבת שבהרבה מאוד מקרים יש חלוקה מגדרית שבן הזוג הגבר עוסק בחלק הפיננסי, לא תמיד, אבל בהרבה מאוד מקרים. ואשת המקצוע, נאמר ככה, היא יותר מומחית בתחום שלה, ופחות בכספים. אז קודם כל פה אני רוצה להגיד גם את האג'נדה שלי ואת השליחות שלי- זה שכל בעל עסק ובטח בעלת עסק, צריכה להכיר באת הרבדים הכי עמוקים בהיבטים הכלכליים והכספיים של העסק שלה ולא לזרוק את זה למישהו אחר. זה לא משנה אם הוא בן זוג או כל גורם אחר, כי זה נוח או כי לי קשה להתעסק בזה. אז קודם כל להכיר, ללמוד לא לחשוש. זה תחום אפילו נחמד, כשמכירים אותו. הוא מדויק, הוא מבהיר לנו דברים, הוא יוצר בהירות, הוא מעניין, אפשר להסיק ממנו המון מסקנות, להפעיל ולחדד את המחשבה. אז קודם כל להתאהב קצת בתחום הזה של הכסף והניהול הפיננסי, זה לא יזיק לאף אחד שמנהל עסק, ובמיוחד פה באוריינטציה נשית אני אומרת את זה.

דבר שני, גם סופר חשוב זה להבין שגם אם בן הזוג עוסק בהייטק או סוגר עסקאות עולמיות ובתקציבי ענק, עדיין זה לא מכשיר אותו להיות מומחה בעסק קטן או בעסק בינוני. יש פער מאוד גדול בין ניהול בחברה גדולה כשכיר, וזאת הנקודה אולי המהותית פה. לבעל או בעלת עסק קטן, שמנסים לגדול ולהתפתח. עסק בתחילת דרכו או כשהוא בשלב של לעלות מדרגה, מצריך תמיד השקעה. וגם אם נכין תוכנית עסקית, ואנחנו מכינות, עדיין אנחנו לא בטוחות מתי נצליח להחזיר את ההשקעה הזו, תמיד יש אלמנט של סיכון, של אי ודאות. וכשמישהו באוריינטציה של שכיר, מנהל את הכספים של עסק, הוא מתבונן בעיניים אחרות, במשקפיים אחרות. וההתבוננות הרבה פעמים היא לחומרה. כי אין הבנה של הדקויות האלה של עסקים קטנים ובינוניים, של מה זה אומר שצריך להשקיע ומה זה אומר שדברים לוקחים זמן ותהליך הבנייה של קליינטורה ושל תזרים וכו'. ושם הקונפליקט קורה. וגם אצלכם בעיניי שם קרה הקונפליקט. ואני חושבת שבמקרה כזה, או שביחד לומדים את השפה של עסקים קטנים ובינוניים או שמפצלים את הדבר הזה ואומרים- אוקיי, אני לוקחת על עצמי או אני לוקח על עצמי כבעל עסק את מלוא התחום, את כל הזירות וזהו. חשוב לשמור על שלום בית. בסופו של דבר צריך להיות לכם טוב כמשפחה ויש תמיד דילמות וקשיים ואתגרים אבל לא צריך להגיע למשברים סביב זה. אפשר לקחת את התחום הזה לידיים וזהו. וזה מה שעשית בעצם. אז עשית נכון.

אז... תודה מיכל.

היה לי ממש כיף לארח אותך ולהתחבר שוב לעולם הספורט שזה עולם שהוא עמוק בתוכי ואפילו אולי בארון, אז קצת בעזרתך הוצאתי אותו החוצה ונזכרתי גם בחוויות שלי וראיתי איך אפשר להצליח בתחום כזה באמצעותך, אז תודה, זה היה לי ממש מעניין.

- תודה לך, על הכל, גם על כל הליווי כל השנים, זה כבר נהיה הרבה שנים...

נכון...

- וגם תודה על השיחה הזו, מעניין פתאום לדבר את עצמך

יופי, אז שיהיה בהצלחה

- תודה