פרק #1 בפודקאסט עסקים מדברים- כיצד להפוך אומנות להצלחה עסקית? עם שירה ברזילי "קוקטית"

היי וברוכים הבאים לפרק נוסף בפודקאסט עסקים מדברים.

אני טלי לבינגר אייזן, יועצת עסקית אסטרטגית, לאחר שליוויתי למעלה מאלף לקוחות החלטתי לפתוח חלון לשולחן העבודה שלי ולשוחח עם בעלי עסקים ויזמים מצליחים שישתפו אותנו בכנות בדרך העסקית והאישית אותה עברו ויחלקו תובנות, כלים וטיפים.

ואיתי כאן היום נמצאת שירה ברזילאי הלוא היא קוקטית

היי שירה

- היי טלי

אז בוקר טוב, אני אספר קצת עלייך: קוקטית הלוא היא שירה, בוגרת שנקר בעיצוב אופנה היא אומנית דיגיטלית שעד לפני זמן קצר הייתה עורכת הגרפית של מגזין "גו סטייל". תחת המותג שלה קוקטית, היא מייצגת אומנות דיגיטלית, עושה איורים בלייב באירועים שונים, מייצרת שיתופי פעולה עסקיים ומסחריים עם מותגים בארץ ובעולם ומתחזקת עמוד אינסטגרם פופולארי מאוד עם למעלה מ200 אלף עוקבים.

אז שירה הייתי רוצה שתספרי לנו קצת על תחילת הדרך. כשסיימת את שנקר לפני כך וכך שנים מה בעצם חשבת שתעשי?

- אוקיי קודם כל נתחיל בזה שאני התחלתי את שנקר בגיל הצעיר של 17

ואו

- הייתי מאוד מאוד צעירה כיוון שגדלתי בחו"ל יצא ככה שסיימתי תיכון מוקדם והייתה לי את האפשרות באמת להתקבל בגיל צעיר. לאחר הפסקה של שנתיים בצבא חזרתי לשנקר וסיימתי את התואר בגיל מוקדם, 23. גם כשהייתי מאוד קטנה הפנטזיה תמיד הייתה להיות מעצבנת אופנה ובמהלך השנים בשנקר ובמיוחד קצת אחרי התחילה להתכונן בי התחושה שאולי אני לא מספיק מדוייקת ומכוונת במטרותיי. אז החלטתי לעשות הפסקה ולטוס קצת לנוח בחו"ל ולמצוא את עצמי. לא לחפש את עצמי אלא למצוא את עצמי, שימי לב למכוונת מטרה :)

וזה קרה למזלי הרב, נחשפתי לתחום האיורי אופנה. תמיד כל החיים אהבתי לצייר ובגלל זה נכנסתי לתחום של עיצוב אופנה

איך נחשפת שם לאיורי אופנה?

- ספרים, את יודעת הכל בארצות הברית גדול ומפותח, כל נישה היא עולם, ונחשפתי דרך חנויות ספרים ענקיות לקטגוריות שלמים של ספרי יוצרות למאיירי אופנה ובעודי ככה מדפדפת בין הדפים הצלחתי ממש לראות את עצמי בין הדפים האלו. וכששבתי ארצה קיבלתי החלטה שאני מהיום קוראת לעצמי מאיירת אופנה ולא מעצבת אופנה ומתחילה לחפש את המסלול שלי כ... נקרא לזה אומנית אופנה. משהו אחר ממה שקיים בארץ. בשנים האחרונות מאז דמותו של ריקי בן ארי שהייתה מאיירת אופנה אגדית.

ופשוט היה לי חזון, כמו שבטח במהלך השיחה זה יצוץ, המניעים העיקריים שלי הם המידע שאני מקבלת וכל מה שאני עושה זה דרכים למצוא איך להביא אותם למימוש.

אז התחלתי באמת לאייר כפרילנסרית עבור מותגים בתל אביב והייתי מסתובבת ברחובות עם קלסר תיק עבודות פוליו שחור, לא היה אינטרנט, לא היה אינסטגרם, לא היה שום דבר כזה מידי אז הייתי צריכה לכותת רגליים ולאט לאט בניתי לעצמי שם של מאיירת אופנה, תוך כדי זה שאני עובדת כמעצבת גרפית במגזין גו סטייל. וזהו ככה זה התחיל.

בנקודה הזו שחשבת להיות מאיירת אופנה ולא היה כזה דבר בארץ חשבת שתצליחי להקים מזה עסק? ולהתפרנס מזה? או שזו לא מחשבה שעברה לך בראש?

- אני אגיד לך מה. אני לא יודעת איך אבל כל החיים שלי הרגשתי שנועדתי לגדולות (צחוק)

זה טוב

- וכנראה שזה משהו שסיפרתי לעצמי מגיל צעיר, מהיום שהתאהבתי באופנה אמרתי לעצמי: "את תהיי ורסאצה הבא". אז אומנם מודעות עצמית לא הייתה אבל היה המון ביטחון עצמי ואני חושבת שזה חלק מאוד קריטי בדחיפה שלי קדימה בכל דבר שעשיתי.

אין ספק שהאישיות שלך היא משפיעה פה מאוד. האמונה העצמית שיש בך, הביטחון, אנחנו מכירות כבר כמה שנים, אני מכירה את החלק הזה שבך, אבל אם רצית להגיע לגדולות וחשבת שתגיעי לגדולות היה הכי טבעי שתפני להיות מעצבנת אופנה ותבני לך מותג...

- נכון

אז איך הבנת שאת יכולה להגיע לגדולות גם דרך משהו שלא קיים?

- אני תמיד האמנתי מגיל צעיר שבשביל באמת להיות מצליח אתה צריך ממש להיות טוב במה שאתה עושה. ובשביל להיות ממש טוב במה שאתה עושה אתה צריך לאהוב את מה שאתה עושה. ואני תמיד הכי אהבתי לצייר. גם כשהייתי בשנקר בכל קורסים שהם פחות נגעו בתחומי ציור, שיותר נגעו בתדמיתניות, דיגום חופשי, תפירה... תמיד נאבקתי בהם. לא הייתי טובה שם. החוזקות שלי תמיד באו לידי ביטוי בפרזנטציה דו מימדית נקרא לזה.

וגם יכולתי לראות את הקו הישיר שבין משהו שהייתי טובה בו ומשהו שהצלחתי בו וגרם לי להרגיש טוב, שהרים אותי בכל מובן אפשרי.

אז באיזה שהוא מקום כשהייתי בפרשת דרכים של להחליט אם אני הולכת על משהו שכביכול הוחלט בשבילי ביום שהחלטתי שאני לומדת עיצוב אופנה, או ללכת למשהו חדש שאני עדיין לא יודעת מה הוא, בפרשת דרכים הזו הבנתי שהסיכוי שלי באמת להצלחה, מכל הבחינות: כלכלית, אישית, צמיחה, כבן אדם, התפתחותית, אושר... כל גדילה כל שהיא היא יותר כדאית בלא מוכר והלא ידוע.

אני רוצה לחדד משהו שאת העלת ואני פוגשת לא מעט, אני חושבת שבעצם בנקודת ההחלטה שהייתה לך את בחרת להקשיב לקול הפנימי שלך

- אין ספק

זאת אומרת שאת חיפשת במה את הכי טובה בעיני עצמך קודם כל, בביטחון בעצמי שזה נותן לך, במה את הכי טובה בעיני עצמך, באיזה תחום יש לך וזה שהוא יתרון יחסי וגם היה לך מאוד חשוב להבין מה את אוהבת

- נכון

כלומר הקשבת פנימה ולא החוצה. וזו נקודה מאוד חשובה שאני רוצה לתת עליה פוקוס כי כשאני מלווה עסקים אני הרבה פעמים פוגשת מצבים שבעלי העסקים ויזמים רוצים לעשות מה שאחרים עושים או מה שהולך עכשיו בשוק או מה שהכי פופולארי וכביכול אם את היית מקשיבה לזה היית בוחרת להיות מעצבת אופנה עם מותג

- נכון

אבל את הקשבת פנימה. את אמרת בוא נראה מה אני הכי אוהבת, למה אני הכי מתחברת, במה אני הכי טובה, הכי בולטת, היית מאוד מחוברת לעצמך פנימה וזאת הנקודה. וזו נקודה מאוד יפה שהיא נכונה להרבה מאוד עסקים

- אני רוצה רגע לתת נקודת זכות לשנקר. אם יש משהו שלמדתי בתקופת הלימודים זה שכשאתה הולך אחרי כולם אז אתה עומד מאחורה בסוף התור וכשאתה מפלס לעצמך דרך אז אתה עומד ראשון. וכבר אז בשנקר הם לימדו אותנו שהם רוצים שתמצא את הנישה שלך.

את יודעת עיצוב אופנה זה תחום כל כך רחב... וסטודנטים מסיימים שנקר באותה שנה באותו מחזור ומישהו הולך לעבוד בחברה בתור תדמיתן או משהו יחסית משרדי כזה, לבין להיות מעצב בכיר בבית אופנה בפריז, יש מנעד רחב.

אז באמת אני זוכרת שיצאתי משנקר עם גישה כזו של את חייבת למצוא את הנישה שלך, את חייבת למצוא במה את בולטת ויכולה להביא את עצמך לידי ביטוי שאין לאחרים.

יפה, החלטת להיות מאיירת בתחום האופנה, עבדת עם עסקים מקומיים, עבדת קצת עם חו"ל, איך מפה בעצם התקדמת לעסק הנוכחי שלך? מה היו השלבים או הצמתים שעברת דרכן בכדי להצליח ולהגיע למעמד של מותג בשם קוקטית? אולי תספרי גם טיפה על השם ואיך בחרת אותו

- אז קוקטית זה קודם כל, כל מה שקרה לי בחיים. באמת. המילה זה התגלגלות, כל דבר הוביל לדבר שהוביל לדבר... שום דבר לא יכולתי לצפות, חמישה צעדים אחורה, לא יכולתי לצפות מה יהיה חמישה צעדים קדימה, כי כל דבר נולד מהדבר האחרון שעשיתי. ובהרבה מקרים זה משהו מאוד טבעי והרמוני ולא מתאמץ.

קוקטית התחיל כבלוג אופנה בתקופה שבלוגים התחילו לצוץ לנו בנוף המקומי והעולמי.

אני זיהיתי שיש פה איזה שהיא פלטפורמה להראות את הציורים שלי ולהראות מה שאני יודעת לעשות, אז התחלתי בלוג, ואז חברת אקסנט, אמרו לי בואי תעשי אצלינו את הבלוג שלך. הייתי צריכה שם לבלוג אז התייעצתי עם טל שהיא העורכת אופנה של גו סטייל, שתמיד הייתי מתייעצת איתה על דברים כאלה והיא זרקה לי כל מיני שמות ורעיונות לאוויר ובסוף היא אמרה "קוקטית". אמרתי לה- "או". ולימים גיליתי שאף אחד לא יודע מה זו המילה הזאת ושקשה לבטא אותה, ובחו"ל בכלל אללא היסטור... (צחוק)

אבל זה השם שהחלטתי עליו ואני "סטיק איט ביי איט"

וזה התחיל באמת כבלוג ומשם זה התפתח למותג של קעקועים זמניים וכל פעם זה הוביל למשהו אחר, שיתופי פעולה מסחריים. והשם קוקטית כבר עבר להיות מזוהה עם קו מסוים וזה באמת קרה בצורה מאוד מאוד הדרגתית. זה לא תוכנית ריאליטי שבין לילה התפרסמתי.

חשוב לאמר את זה לקהל המאזינים שלנו, שתהליכים לוקחים את הזמן שלהם ויש דרך. וגם את שהצלחת מאוד יפה ואת עדיין מצליחה טפו טפו טפו- עשית דרך. זה לא קרה ביום אחד. זה לא זבנג וגמרנו. את מאוד נחושה ואמרת שדבר התגלגל והוביל לדבר אבל זה לקח את הזמן שלו. וחוויית בדרך שלך גם הצלחות וגם כישלונות ואנחנו נדבר עליהם. אבל זה תהליך, זו דרך.

- אני אגיד לך משהו, אני לא זוכרת את הכישלונות. כאילו מה זה לא זוכרת.... אני לא מתעכבת עליהם. זאת אומרת, אם את שואלת אותי מה הכישלונות שלך... אז אני לא זוכרת אותם, לא מחשיבה אותם אולי, אני אומרת לך אמיתי. אני לא חווה אותם ככה, הם לא יושבים לי בשום מקום בתת מודע.

אם יש משהו שלא מצליח, נגיד עבודה שלא קיבלתי, פרויקט מאוד גדול, לדוגמא הייתי אמורה לעשות פרויקט לרבלון העולמי וברגע האחרון הוא נפל. לא בגלל משהו שאני עשיתי, כי הם החליטו ללכת בדרך אחרת. זה פרוייקט שהיה אמור להביא אותי למקומות אחרים. אני לא יודעת אם את זוכרת

אני זוכרת בוודאי

- הייתה פה אפשרות באמת לשקוע בדיכאון על דבר כזה, זה היה יכול להיות הביג ברייק שלי. אבל ניערתי את זה מהכתפיים ופשוט קמתי והמשכתי הלאה

איך את עושה את ז

ה?

- כי אני מבינה שזה פשוט עוד הזדמנות שקרתה ואם היא קרתה אז גם יהיו אחריה. אני גם בן אדם שמאוד מאמין שמה שצריך לקרות קורה. זו קלישאה, הכי קלישאה, אבל זה הכי נכון בעיניי. בגלל זה כל דבר שקורה אני מבינה שיש לזה אפקט פרפר שבטווח הארוך יכול להיות יותר נכון לי. איך אני יכולה לדעת שאם הייתי עושה את זה, זה לא היה נכשל בדרך? או מוביל אותי לנסוע לחו"ל ומי יודע מה היה קורה לי בחול? אולי תאונה? מי יודע...

אנחנו לא יודעים למה דברים קורים. אז אני מסתכלת על זה ככה וזה עוזר לי, זה עוזר לך להגיד שמה שצריך להיות יהיה ומה ששלך שלך ומה שלא לא וגם אם יש אכזבה רגעית אולי אפילו של יום אולי של יומיים זה עובר ואת ממשיכה הלאה.

זה מאוד חשוב שבעלי העסקים ישמעו את זה כי יש כל הזמן יש סטירות לחי, אכזבות, הפתעות.

אנחנו מקליטות את הפרק הזה בעידן הקורונה... יש ביטולים, יש אנשים שלא עובדים ואני חושבת שמאוד חשוב לקחת את מה שאת אמרת כאן ולהבין שאפשר להתקדם הלאה, הכל עובר. גם תשובה שלילית, גם אם נכשלת ומשהו לא הצלחת, את לא עושה מזה ביג דיל ופשוט ממשיכה הלכה

- כן, באיזה שהוא מקום זה קצת המוטו של המותג שלי: Nothing less forever

כשהתחלתי את הליין של הקעקועים הזמניים ושאלו אותי למה, אמרתי להם: "כי אני חושבת ששום דבר הוא לא לנצח: עכשיו זה הרגעי, חווים את הכאן והרגע. בא לי את הקעקוע הזה פה, מחר במקום אחר או שלא יבוא לי בכלל. הכל חולף, הכל רגעי, הכל טוב, תירגעו, תנשמו.

בואי רגע נדבר על האומנות שלך. איך את מגדירה אותה? אומנות דיגיטלית? מה זה בדיוק האומנות הזו?

- אומנות דיגיטלית זה נשמע טכני, אבל בגדול האלמנט הדיגיטלי מאפשר לי לייצר קשת רחבה של קונטקסט. זאת אומרת שאני יכולה להכניס את האומנות שלי למנעד שלם של הקשרים, בעיניי עולם האומנות הולך לשם.

יש המון המון ציירים מדהימים שם בחוץ שלא מכירים אותם ולא יודעים מי הם והם לא מצליחים כי האומנות שלהם נשארת בקונטקסט של האומנות שלהם והיא לא מובנת. נגיד בעידן המודרני אחד הדברים המרגשים בעיניי באומנות דיגיטלית זה שאני יכולה לצייר על כל משטח שאני רוצה כיוון שהמשטח הזה בסופו של דבר הוא המסך. אבל מסך מאפשר לי להכניס את הציורים שלי לקונטקסטים שונים. נגיד עמוד האינסטגרם שלי נקרא the world is my canvas.

אני יכולה דרך הרשת הדיגיטלית להחליט שהיום אני ציירת בניינים. היום אני רוצה לצייר על בניין אז לא צריך סולם בשביל זה, מספיק המסך. תוך חמש דקות ציירתי בנין שלם.

אני יכולה לצייר על כל משטח שאני רק רוצה, המגבלה היחידה היא זו שבראש שלי.

אני יכולה לצייר על נייר טואלט, על ענן, על עלה, על אנשים, באמת אין גבול ולהיות אומן דיגיטלי זה עולם ללא גבולות ויש אנשים שזה מלחיץ אותם. או שיש הרבה אנשים שלהיות עצמאי מלחיץ אותם והם מעדיפים להיות שכירים, לדעת שיש כל חודש משכורת שנכנסת.

למה זה מלחיץ שאת יכולה לצייר על כל משטח? באיזה אופן זה יכול להחליץ? זה שובר מה? גבולות? מסגרות?

- אנשים צריכים מסגרות. אנשים מרגישים בנוח כשהם יודעים שיש להם מסגרת שהם יכולים לפעול בתוכה.

אבל תשמעי כשאני ראיתי אותך מציירת עננים, אני לא יודעת למה אני מאוד אוהבת עננים. וכשראיתי אותך מציירת דמויות מתוך העננים, זה גם היה בעמוד האינסטגרם שלך, זה ריגש אותי. היציאה מהגבולות היא זו שריגשה אותי. היא לא הפחידה בהכרח, היא מאוד מרגשת.

- מה שאת אומרת זה נכון כצופה. כאמן או כבן אדם, היציאה, כי כשאתה יוצא מהמסגרת, על זה אני מדברת, זה יכול קצת לתעתע בך אתה יודע מה לעשות עם כל החופש הזה כביכול.

כצופה זה מרגש באמת כי אתה באמת מקבל משהו שהוא לא מובן מאליו וזה מפתיע אותך. וכשזהה עשוי נכון ומדוייק זה יכול להיכנס ישר לתוך הלב.

תגידי, כשאת מציירת לא משנה על מה, על ענן או על נעל, את עושה את זה ב"וואן שוט" פעם אחת וזהו או שיש מחיקות ותיקונים, צמצומים, הרחבות.

- שאלה מעניינת, התשובה הכי כנה היא שזה לפעמים ככה ולפעמים ככה. אני תמיד אומרת שיש לי שותף פעיל ביצירה שלי וזה "ליידי מיוז" כאילו היא ממש ממשית בעולמי. יש ערבים שאני יושבת לצייר וזה רק אני לבד ויש ערבים שהיא באה והיא עובדת איתי. וכשהיא איתי אז היד חופשיה, המחשבה היא יותר זורמת, הדברים באים לי יותר בקלות ואני ממש מרגישה את ההבדל כשהיא נוכחת לעומת כשהיא לא איתי. אז יש באמת רגעים שאני מתיישבת לצייר ו"פלאק" יוצא לי פתאום משהו ואני אומרת "ואו" ומתפעלת מעצמי כי אני גם מרגישה שלא עשיתי את זה לבד, אז אני גם לא מרשה לעצמי לעוף, אני אומרת "ואו זה גאוני" (צחוק).

ויש רגעים שאני באמת מנסה ומנסה ומנסה ולא יוצא לי כלום. ואז במקום להתייאש אני פשוט מניחה את זה בצד. אני אחזור לזה אחר כך.

אז מה שאת מתארת זה תהליך של אומנים מאז ומעולם, לא רק אומנים, יוצרים בכלל בכל תחום, זאת אומרת גם בעידן הדיגיטלי, שאנחנו עושים אמנות דיגיטלית, עדיין החלק של ההשראה הוא מאוד מאוד קדום וראשוני והוא מלווה כל אומן, בלי קשר לדיגיטל או לתקופה שאנחנו חיות.

- כל אומן שבאמת היציאה שלו מגיעה מבפנים. אחת הבעיות בעולם הדיגיטלי זו הזמינות הבלתי אמצעית של תוכן ואימג'ים וויזואליה... וכל העולם נמצא לך על המסך של הטלפון.

כאומן או כיוצר, או כל בן אדם, כמות החשיפה שקיימת היום היא באמת לא נגמרת. אני מוצאת שכיוצרת אני מגבילה את כמות החשיפה שאני מאפשרת לעצמי כי אני לא רוצה להיות מושפעת מבחוץ יותר מידי. כי אני רוצה, זה יישמע אולי קצת מתפלצן, אבל זה ממש אמיתי. אני רוצה שהיצירה שלי תהיה טהורה. אני רוצה שהיא באמת תבוא מתוכי, כי אני יודעת, עזבי שזה כאילו באמת שאני עושה את זה אז אני מקבלת פידבקים הרבה יותר אמיתיים וגדולים וחזקים מהעוקבים שלי. ואני רואה שזה נוגע בהם ואני מרגישה שזה מגיע בגלל שזה אמיתי.

זה גם סוג טיפולי, כאילו שאני מייצרת משהו, כל הציורים שלי הם אוטוביוגרפיה, זה כאילו סוג של יומן. אני משתפת מה שעובר עליי באותו הרגע. והיום אם אני אסתכל באינסטגרם אני אראה שב10 באוגוסט העלתי פוסט, אני אזכר מה הרגשתי באותו היום, כי זה באמת מבפנים.

כן, מרגישים את זה.

אני רוצה לדבר איתך על שאלה שמטרידה אותי מהרגע הראשון. מטרידה או מסקרנת אותי.

את אומנית ברמ"ח איברייך ויחד עם זאת את גם אשת עסקים. אני מכירה את העסק שלך, אני יודעת שזה עסק חי ובועט. ויש איזה שהיא אמונה או מחשבה שאומנים לא יודעים לעשות עסקים, שהם פועלים ממקום מאוד רגשי, ממקום מאוד יצירתי, שהם לא חושבים על ביזנס. איך את מחברת את הדברים האלה? איך זה מחובר אצלך?

- אני קודם כל רוצה להגיד לך שהסטיגמה הזו מאוד מעצבנת אותי. אני חושבת שעצם קיומה, סוג של מאפשרת לאומנים להגיד "כן אני לא טוב בעסקים" ולשחרר מעצמם את העול הזה כיביכול. אני לא חושבת שיש פה סתירה. אני חושבת שאומן יכול להיות איש עסקים ממולח ומאוד יעיל. שוב, זה כמו אומנות, כל דבר שאתה רוצה להיות טוב בו אתה צריך להתמיד בו, אתה צריך לתרגל אותו. אני קצת חולת שליטה אז אני אוהבת לדעת שאני מטפלת בכל עסקיי. אני אוהבת לדעת כמה אני גובה, אני אוהבת לנהל את גביית התשלומים, אני אוהבת להכין חוזים והסכמים כי זה גורם לי להרגיש שאני בשליטה על הדברים ושהכל עובד. גם יש לי קצת בעיית אמון בסיסית באנשים (צחוק) שאת מכירה אצלי

נכון (צחוק)

- אני חושבת דווקא שיש המון הקבלות נקודות חפיפה בין איכויות של אומן לבין איכויות של בעל עסק. כשבראשם עומד הקונספט של אמונה עצמית. אומן שחושב שהוא רק טוב באומנות ולא טוב בעסקים זה פארש בעיניי. אם אתה טוב במשהו ואתה יודע שיש לך מה להגיד ואתה יכול לעשות את זה ואתה מספיק טוב בשביל לעשות אומנות, אתה גם מספיק טוב בשביל לנהל את האומנות שלך.

אפשר להגיד שאצלך היית צריכה לקבל גם חיזוק עסקי ולחוות הצלחה עסקית בשביל להשלים את החוויה של ה"אני מוצלחת ואני מצליחה ואני עושה" והחלק של ליצור אומנות מאוד מיוחדת זה לא סיפק אותך? היית צריכה את שניהם? אפשר להגיד את הדבר הזה?

- אני חושבת שזה סוג של משהו שלא בהכרח יכול להתקיים בלי השני. סוג של יינג ויינג, זה משלים.

עבורך

- עבורי, כן. אני חושבת שזה שכן העסק שלי הוא מצליח, מאפשר לי לעשות את האומנות שלי, שאני יכולה להיפתח. וזה גם נותן לי איזשהו סוג של גושפנקה כזה של: אוקיי, יש ביקוש אז אני יכולה להקים את האתר, אני יכולה לעלות פרינטים, אני יכולה למכור את הציורים שלי, אני יכולה לצייר באירועים... כאילו זה סוג של מעגל קסום כזה. אחד מניע את השני וזה גורם לגלגלים לרוץ. אם הייתי חווה איזה שהוא חוסר ביקוש, או חוסר עניין שמתבטא בחוסר יכולת לכלכל את עצמי ולהחזיק את עצמי, הייתי מחפשת אפיקים חדשים, אין ספק.

זאת אומרת שאצלך מראש זה היה מאוד מחובר. זה היה לך ברור שחלק מהפידבק שאת מקבלת מהקהל שצורך את האומנות שלך, שמתרשם, שחווה, זה דרך העובדה שאת גם מצליחה להתקיים מזה- לקיים עסק משגשג. זה קשור אצלך

- תמיד הייתה לי חשיבה מאוד מסחרית. אולי כי באמת האומנות התחילה אצלי בגיל מאוחר כי הייתי מאיירת אופנה המון שנים והציורים שלי אז נועדו לשרת איזה שהיא מטרה. כשאתה מאייר אופנה אתה לא מאייר בשביל עצמך אתה מאייר עבור מישהו אחר. אתה מאייר על מנת להמחיש משהו. האומנות היא יותר אובייקטיבית, יותר אקספרסיבית. והמעבר מהעולם הפיגורטיבי לאקספרסיבי הוא מרתק, הוא מדהים, הוא מרגש, הוא משחרר וכשאתה מצליח לשמר גם את ההיבט הכלכלי והמסחרי תוך כדי זה סוגר פינה מאוד מאוד חשובה ומחזק. אבל תמיד הייתי מאוד מחושבת, עם הרגליים על הקרקע, תמיד חושבת על איך אני יכולה לעשות מזה כסף.

אני חושבת שאחת הסיבות שמלכתחילה כשהייתי צעירה ורציתי להיות מעצבת אופנה היה בגלל, וזו מחשבה מאוד ילדותית, אבל כאילו הייתי ילדה, היא לראות שמעצבי אופנה הם אנשים עשירים, שיש להם כסף, הם מצליחים, שהם מקבלים הכרה בינלאומית, שהם מפורסמים, זה כאילו וורסאצ'ה היה המושא הערצה שלי, הוא היה באמת התגלמות המקסימליזם והאושר והשפע. בתור ילדה קטנה זה מאוד מאוד קסם לי. הכל נבע משם. זה היה המודל.

זאת אומרת, את לא החזקת, מילדות אני אומרת, בחלק הראשוני הקדום, איזו שהיא אמונה שאם אני רוצה ליצור אומנות מאוד מאוד מיוחדת אני חייבת להרפות מהחלק הכלכלי, או כי הוא בשבילך תמיד היה ביחד. וזה מאוד יפה

- תמיד זה היה ביחד, להפך, לא האמנתי שאני אומנית, לא רציתי לקרוא לעצמי אומנית. דווקא זה הגיע מאנגלית. To call yourself an artist זה מנוח הרבה יותר רחב. המונח Artist הוא מונח שהרבה יותר קל לך לקרוא לעצמך. אומן בארץ, בקונטקסט, בהקשר של המילה הזו זה מישהו שמציג בגלריה, במוזיאונים, שנמצא בתוך העולם הזה, שהוא עולם מאוד מאוד קטן, אם אתה לא עושה את זה אתה לא ראוי להיקרא אומן.

אז המון שנים לא קראתי לעצמי אומנית. אני גם לא קוראת לעצמי אומנית היום אני קוראת לעצמי אומנית דיגיטלית, אז כן כאילו זה לא הגיע משם, זה הגיע דווקא מהמקום ההפוך.

יפה, בואי נדבר קצת על האינסטוש.

- זה המקום האהוב עליי (צחוק)

מה קורה לנו שם תגידי לי? (צחוק)

- אין אין אין אין, איך אני אוהבת!

אני חייבת להזכיר לך משהו. לפני שנה וחצי, אני חזרתי והסתכלתי בחומרים שלנו, חומרי עבודה. וראיתי שבאחת הפגישות הראשונות שלנו את אמרת שיש לך 15 אלף עוקבים

- מה??? הלם

כן. ואחרי כמה מפגשים, אני לא זוכרת לאמר כמה, בין 2 ל4 מפגשים לדעתי, את הגעת עם האינסטינקטים הבריאים שלך ואמרת: "טלי אני חושבת שאנחנו צריכות להתמקד בזה", כי מאוד חיפשנו בתהליך העבודה המשותף, חיפשנו את המיקוד שלך. ולבנות את המיל העסקי הנכון, ואת באת ואמרת אחרי מספר מפגשים "תקשיבי נראלי זה גדל, זה גדל מאוד מהר, אני חושבת שאני צריכה להשקיע שם הרבה ואני אתמקד בזה". אז קודם כל שאפו כי מאז את הכפלת את עצמך והבוקר ראיתי שיש לך למעלה מ214 אלף עוקבים, שזה מטורף.

אז בואי תספרי לנו ולמאזינים קצת על עולם האינסטגרם, בכל המובנים. מה זה דורש ממך? כמה את משקיעה בזה? איך את בוחרת איזה תכנים לעלות? והכי חשוב- איך זה גדל כל הזמן? מה קורה שם?

- אוקיי, אני אשתדל כמה שיותר להגיד דברים שיכולים באמת לסבר את האוזן של המאזינים. אינסטגרם זאת פלטפורמה אדירה. זאת פלטפורמה שיכולה לחולל את המהפכות הכי גדולות לעסק וליוצר כיוון שכולם שם וכולם מחפשים תכנים וזה פשוט *ה*מקום להיות בו. עכשיו, ברגע שאתה יודע שיש לך את הפלטפורמה הזאת, ושוב אנחנו מדברות על למצוא את הנישה שלך. ברגע שאתה מוצא את הנישה.

חשוב להוסיף פה- למצוא את הנישה שלך בתחום שאתה טוב בו ואוהב אותו!

- בדיוק. זה הכי חשוב. שאתה אוהב ושאתה טוב בו ושאתה מוכן להשקיע בו. האינסטגרם פועל לפי נישות. יש אנשים בנישה של ספורט, יש אנשים שהם בנישה של אופנה, אומנות, לייף סטייל, אוכל, אין סוף נישות. אבל קודם כל אתה חייב להבין במה אתה טוב, מה הנישה שלך. כיוצר תוכן, יוצר אומנות, היום אנחנו חיים בעידן שאם אתה יוצר, אינסטגרם באמת יכול להיות מקפצת מדרגה בשבילך, כפי שהיא הייתה עבורי. הדבר הכי חשוב באינסטגרם דבר ראשון- התמדה זה שם המשחק, ולא מספיק להתמיד כאילו כל יום להעלות פוסט, אוקיי זה לא נקרא התמדה. התמדה אמיתית היא התמדה בלהחליט על קונספט, להחליט על נרטיב, סיפור, של הפיד שלך ולרוץ איתו.

מה הנרטיב שלך?

- הנרטיב שלי זה the world is mt canvas. אני ברגע שהחלטתי שאני מציירת ומוסיפה את הסיפור שלי על תמונות, שדרך אגב זה ממש לא כל מה שאני עושה, אם תיכנסו לאתר שלי ותראו עוד ציורים ועבודות שאני עושים אתם תראו שיש עוד כל כך הרבה דברים שקוקטית עושה שאנחנו לא רואים באינסטגרם שלה. נגיד כמו אירועי לייב שלזה פתחתי עמוד אינסטגרם בנפרד ותכף נדבר על זה.

ההחלטה לדייק את הפיד שלי למשהו אחד ספציפי הייתה ממקום של הבנה שהעוקבים שלי רוצים לראות משהו אחד ממני, שהם יודעים לצפות לו. ואחרי המון המון ניסיונות שניסיתי לחפש מה זה הדבר הזה, נחתתי על הרעיון הזה. הבנתי שעליתי פה על משהו שהוא מעניין, נכון. יש פה אפשרויות רחבות ומנעד מאוד רחב למשחק, והתחלתי לרוץ איתו. והתחייבתי אליו, התמסרתי אליו, וצמחתי איתו. וזה מה שהוביל אותי באמת לאיפה שאני נמצאת היום, עם קוקטית היה עמוד אינסטגרם שרק כל הזמן מעלה "היי תראו פרוייקט שעשיתי והינה ציורים שעשיתי עבור החברה הזו והזו" זה היה סתם עמוד, זה לא היה מעניין אף אחד. יכול להיות שאנשים שהיו אוהבים את הציורים שלי היו עוקבים אחריי אבל זה לא היה מגיע לאיפה שזה היום כי היום אני מספרת סיפור שנוגע לאנשים פה, פה בפנים. ואני עושה את זה למענם.

אז זה הסיפור של האינסטגרם מבחינתי.

איך אבל את יודעת למצוא את הדבר הבא, את הפוסט הבא, את התמונה הבאה שתרגש, שתיגע לאנשים פה בלב? איך את מגיעה לזה? זה מאוד מדוייק זה נראה מאוד יפה, איך?

- זה אינטואיטיבי. אינטואיטיבי לגמרי, זה יצירה לכל דבר. כמובן שיש לי כמה אלמנטים טכניים שמנחים אותי כמובן אני מתסכלת ואני רואה מה לא העלתי הרבה זמן, איזה צבע אני רוצה להוסיף, איזה גוון בא לי להוסיף לפיד שלי היום, כאילו זה דברים שיכולים להנחות אותי, לפעמים יש לי ערבים שאני יושבת ויורה 15 פוסטים ברצף שאני אוהבת ואז אני מסדרת אותם במהלך השבועיים הקרובים ולפעמים אין לי כלום אני יושבת ערב ערב ומכינה משהו במיוחד. אבל האינסטגרם זה חלק מאוד מאוד פעיל בחיים שלי במובן של א. זה מאשר לי to practice my skill להתפתח בחשיבה יצירתית, זה מפתח אותי, זה חושף אותי לקהלים בארץ ובעולם, זה מביא לי עבודה בדרך עקיפה, פוסטים שהעליתי, שציירתי על בגדים, גרמו למותגי אופנה לפנות אליי ולרצות לייצר את הדברים האלה הדיגיטלים "פור ריל" מה שנקרא על אמת. אז שיתופי פעולה מסחריים מגיעים דרך זה, הסוכנות שלי שמייצגת אותי גם הגיע אליי דרך האינסטגרם, למעשה הדבר הזה שהוא לא פורטפוליו הוא בעצם כן פורטפוליו. כי אנשים רואים מה אני עושה ומסתקרנים והם אוהבים, הם עוקבים ואחר כך גם העבודה מגיעה מסביב.

יש לך איזה נקודת ציון שמאותו רגע הבנת שאת הופכת להיות איזה שהיא אושיית אינסטגרם או בלוגרית אינסטגרם או מובילת אינסטגרם? הייתה לך איזה שהיא נקודה שהבנת? ומה שם גרם לך להבין? כי הריי יש לא מעט אנשים שמנהלים חשבונות שיש בהם מעל 10000 עוקבים, אוקיי. איפה חצית את הרף? והפכת להיות חשבון כזה שכל כך מהר מתמלא וגדל? מה מה קרה שם?

- אני לא יודעת להגיד לך מתי והאם הייתה איזה שהיא נקודה כזו, אבל תראי, יש המון אנשים שמאוד מתפרנסים מהאינסטגרם, אני לא אחת מהן. האינסטגרם שלי לא ממוסחר. אני בקושי עושה שיתופי פעולה מסחריים לאינסטגרם. אני לא פוסטים ממונים אלא אם כן הם מתיישבים לי בול על הפיד כי הפיד הוא ערך עליון. ואני לא משפיענית במובן של אושייה שחברה תרצה לשלוח לה בגד שתלבש ותתלבש ותדגמן אותו. אני לא זו. וההחלטה לא להיות כזו הייתה כמובן החלטה מודעת.

למה?

- בדיוק מאותה סיבה שהלכתי להיות מאיירת אופנה ולא מעצבת אופנה. אני קודם כל אני שונאת ללכת עם הזרם, תמיד שנאתי את העדר, תמיד תמיד תמיד. אני שונאת, סליחה מראש כן, אבל אני לא אוהבת מוזיקה ים תיכונית, אני לא אוהבת את פורים, אני לא אוהבת איפה שכולם הולכים שמאלה אני אלך אני אלך ימינה

כי דווקא או כי את מחוברת לקול שלך?

- זה האופי שלי. אני אוהבת אלטרנטיבות. אני כל הזמן שואלת את עצמי באמת מה אני אוהבת? ואני לא אלך באוטומט. זאת אומרת- מוזיקה או כל תחום בעצם, אני קודם כל שואלת את עצמי- זה משהו שאת אוהבת? אם זה במקרה משהו שכולם אהבו, סבבה, מגניב. בילי אייליש למשל היא מהממת, אני אוהבת את השירים שלה והיא פופולרית נורא. אבל אני לא אשנא אותה בגלל שכולם אוהבים אותה, אם אני אוהבת אותה, אני אוהבת אותה.

אז גם פה מה שאת רוצה לאמר זה שלא הלכת עם הזרם, ויכולת לעשות את זה ואני יודעת שיכולת. יכולת ללכת עם הזרם של- בואי תעלי מוצרים ששלחנו שלך, תצטלמי איתם, תתלבשי איתם, תשימי את הבושם הזה, תתייגי אותנו ולא עשית את זה

- א. זו לא אני. היום אני קצת יותר אוהבת אבל פעם שנאתי נורא להצטלם. ב. אני מרגישה שיש בנות שיותר טובות בזה ממני. ג. אני לא מרגישה שזה מייחד אותי בשום צורה. ד. באמת יש אובר לאוד של בנות שעושות את זה. והאוברלוד הזה יוצר בי דחייה, יוצר בי אנטגוניזם, הכי אמיתי. אני לא סובלת את זה. כאילו באמת מעטות הבלוגריות או האינסטגרמריות שאני מעריכה את מה שהן עושות. בדרך כלל הסיבה לכך היא בגלל שהן עושות נורא שונה ומיוחד להן והן נורא אותנטיות ואמיתיות עם עצמן, ושהן פשוט את זה טוב, איכותי. יש לי איזה שהיא סלידה באמת מאיזה שהיא תרבות של חיקויים ושכולם מנסים לעשות את אותו הדבר, תראי מה הולך בטיקטוק היום, יש צ'אלנגים וכולם עושים את אותו הדבר. מחקים אותי על ימין ועל שמאל כאילו באינסטגרם ואחרי זה גם אומרים לי- את לא המצאת את זה. ואני יודעת לזהות קווים שלי, כאילו את יודעת לזהות קו, אני רואה את הקו ואני יודעת לזהות איך היא משכה את היד מהעין שירדה לאף שירדה לפה בצורה מסוימת, אני יודעת לזהות גם דברים שהם לא שלי כן, אני לא המצאתי את הסגנון, אבל אני יודעת לזהות בתוך הזאנר הזה של הוואן ליין מה כן שלי ומה לא שלי.

אני חושבת שגם הקהל מזהה

- מזהים כן שולחים לי כל הזמן

הקהל אוהב את מה שאת עושה ויודע מה שלך, אני חושבת שמה שאת אומרת פה וזה חשוב רגע לתת לזה דגש זה שבנוסך לכך שאת מקשיבה לקול הפנימי שלך ואת לא בהכרח הולכת עם העדר ואפילו ממש לא הולכת עם העדר, אני חושבת שאת מדברת על עקביות ואת לא סוטה ימינה ושמאלה ולא מתפתה לכל מיני פיתויים מקובלים כאלה ואחרים וגם כשיש לך הצעות לשיתופי פעולה, את בוחנת אותם תחת הדי אן איי שלך, תחת מה זה קוקטית, מה זה המותג הזה והאם זה מתאים. את הולכת עם הקו שלך בעקביות, בעצם אפשר לאמר שעסק שבמקרה שלך, אחת התכונות שמאוד מודגשות אצלך מעבר כמובן לאמונה עצמית וביטחון עצמי, זה שאת נחושה ועקבית. ועקביות, קונסיסטנטיות, זה ערך קריטי בעסקים. והרבה פעמים עסקים מצליחים מתפזרים לכל עבר ונמוגים בסוף כי הם סטו מתוך הדין אן איי שלהם. את שומרת על הדי אן איי שלך ואני חושבת שזה דבר שחשוב להגיד אותו פה כמשהו שאפשר ללמוד ממנו בעסקים אחרים. את שומרת על הדי אן איי שלך ואת לא מתפתה להתפזר לכל הכיוונים.

- זה בעיניי זה סופר פאוור אבל הוא לא שמור רק לי. הוא שמור לכל בן אדם שמוכן להיכנס פנימה. ברגע שנכנסת פנימה, הכל ברור. יש את כל התשובות. איך נכנסים פנימה? קודם כל מנקים רעש מבחוץ, אפשר לעשות מדיטציות, אפשר לעשות...

מה את עושה? איך את מנקה רעשים?

- אני קודם כל אני עושה מדיטציות, משתדלת. לא תמיד אני מצליחה להתמיד בזה אבל זה מאוד מאוד עוזר לי, זה גם משהו שייפתח עם השנים, זה לא אתה קם בוקר אחד ו"אומייגד מי אני", זה תהליך, אני ביצירה. העשייה מפתחת אותי, היצירה היא מצילה אותי, היא עושה לי טוב, היא נותנת לי ערך עצמי גבוה, היא נותנת לי את כל מה שאני צריכה. את באמת לא יודעת מי הייתי אם לא הייתי יוצרת, והכל מזין את זה, זאת אומרת החיים מזינים את האומנות והאומנות מזינה את החיים. אם אני אלך עם העדר, אם אני אלך ואני אוותר לעצמי ואני אגיד לא אכפת לי להכיר באמת מה אני אוהבת, ככה גם האומנות שלי תראה וזה לא יעניין אף אחד, כי אנשים לא פראיירים. אנשים לא פראיירים, הם מזהים את האמת.

תגידי ושוב נחזור רגע לאינסטגרם לחשבון שלך. בעצם כמה את עסוקה בזה? את אומרת זה החיים אבל יש פה איזה שהיא הפרדה ביצירה ואז בתיעוד, או שהכל קורה ביחד? אני רוצה להבין כי לפעמים נגיד אני מרגישה על עצמי שאני לא מספיק פעילה באינסטגרם, כמובן שאני עושה דברים ואחרי שסיימתי אותם אני אומרת- אוי, למה לא למה העלתי או לא צילמתי, איך לא תיעדתי? כאילו זה לא בסיסטם שלי. איך זה בסיסטם שלך? ואיך את עושה את זה שאת גם בתוך היצירה ואת גם בתוך הביזנס וגם את מצליחה לשלב את האינסטגרם, הוא כאילו עוטף את הכל, איך?

- אני אתן לך דוגמא. קודם כל אנשים הם קצת כמו אייפונים אוקיי, אנחנו צריכים לתכנת את עצמנו מראש בהגדרות ואז לרוץ (צחוק)

אני כאילו תכנתתי את עצמי להיות עם היד על הדופק בכל מה שקשור באינסטגרם, אבל לא לתת לזה לחלוטין לנהל אותי בחיים האישיים שלי. אני כן מעלה הרבה סטורים ומשתפת את העוקבים שלי בחיי היומיום אבל אני גם משתדלת נגיד אם אני נמצאת באיזה שהוא משהו, בסיטואציה, ואני רוצה לנכוח ברגע אז אני אתעד את זה ורק אחר כך אני אערוך את זה, אעלה את זה, אשתף את זה. אני מאוד מודעת לכמה חשוב להיות נוכח ברגע. בכל מה שקשור באומנות, אני מנסה לשלב את זה בצורה יחסית הרמונית, איך זה בא לידי ביטוי? נגיד קודם כל אני יודעת שיש לי שעה ביום, אחר הצהריים, אני יודעת שצריך להעלות פוסט. כאילו כמו שאת צריכה ללכת לשטוף כלים שהכיור מתמלא. אני צריכה לעלות פוסט, זה חלק מהתחזוק היום יומי שלי.

ואת עושה את זה פחות או יותר בשעה קבועה ביום?

- כן וגם כל החלק הזה של העקביות הזאתי, לעלות תכנים קבועים, לעלות גם בשעות קבועות, להרגיל את העוקבים שלך למשהו. אני מעלה תמיד בשעות אחר הצהריים- ערב כי יש לי המון עוקבים מחול ואז כאילו זה השעות הכי טובות

מאיזה מדינות עוקבים אחרייך?

- לא בדקתי בזמן האחרון אבל יש לי עוקבים מאירופה, צרפת, אנגליה, ארצות הברית, מקסיקו, יש לי גם עוקבים מאיראן ופקיסטן, מקומות מפתיעים. אומנות מחברת.

מדהים, מדהים, זה בכל העולם... אז יש לך שעה קבועה אחר הצהריים שאת מעלה בה תכנים אבל איך חוץ מזה את גורמת לזה להישאר בסיסטם שלך?

- אוקיי אז אני אתן לך דוגמא, נגיד סתם אני בערב רגוע בבית ואני מציירת עם האייפד, אני יושבת איפה שאני יושבת עכשיו, מוזיקה ברקע, אולי הטלוויזיה תהיה בחדשות לראות קצת מה קורה בעולם וזה, קורונה ועניינים (צחוק), ופתאום אני ארגיש שבא לי לצייר. ואני מציירת עם האייפד ואז פתאום קול קטן בראש שלי יגיד- "חמדה אולי אם כבר את מציירת תעשי לייב? תשתפי את התהליך" ואז יש לי פה ליד השולחן מקל סטיק כזה, כמו מן סטנד כזה. אז אני מוציאה את הסטנד, מניחה עליו את האייפון וממשיכה לעשות את מה שאני עושה רק שזה קורה בלייב מול אלפיי אנשים. וזה מגביר את החוויה, מעצים את היצירה, אני מתקשרת עם אנשים מכל העולם, זאת אחלה פעילות וזה חלק מהעניין. כל כך הרבה דברים טובים באחד, כאילו all in one. זה הכל ביחד. כאילו אני בחדר שלי אבל אני כאילו עם קהל, אני מופיעה.

והכי יפה שאת זוכרת לעשות את זה כל פעם...

- כן, לאט לאט את מתכנתת את עצמך לתוך המיינדסט. עוד דוגמא זה נגיד שאני מאיירת באירועים. אתן קצת רקע- אני מאיירת באירועים עסקיים, אירועים פרטיים. מפיקים או כלות מזמינים אותי לאירוע ואני עושה פורטרטים מאויירים של האורחים, דיגיטליים כמובן. זה נורא מגניב ואני עושה את זה כבר שלוש שנים. הרבה פעמים במהלך האירוע צץ הקול הזה ואומר "תתעדי, תתעדי" ואז אני מוציאה את הטלפון ואני מצלמת וידאו של מה שאני מציירת כי אני יודעת שאני צריכה תוכן כדי להעלות אחר כך לרשתות.

וזה לא מכביד עלייך, זה כאילו בקטנה

- זה בסדר, כי אני יודעת שהמטרה של זה היא לטובתי. אם אני אצלם את זה אחר כך עוד אנשים ייחשפו לזה וזה יביא לי עוד עבודה, אז כאילו אני לא מסתכלת על זה כעול אלא כדבר טוב. אבל זה כן צריך להיות במודעות כל הזמן וזה תכנות, כמו שאת מתכנתת את עצמך לכל דבר שאת עושה בחיים.

אוקיי וגם כשאת עושה צילומי לייב וצילומי עבודה שלך תוך כדי וכל דבר, עדיין את שומרת על איזה שהוא די אן איי? יהיה דברים שלא תכניסי?

- בטח, ברור. אני מבחינתי הערכים של המותג שלי זה יצירתיות, זה חדשנות וחידוש, זה נשיות. באמת כל היצירה שלי היא מאוד מחוברת לנשיות וזה מעצם היותי אישה כי הכל אוטוביוגרפי. אני אישה אז ברור שהכל יהיה נשי, וגם אני מתחברת לתכנים של העצמה נשית. זה לא משהו שהוא קלישאתי אני באמת באמת עושה את זה אפילו מבלי לשים לב. שאני מסתכלת על פוסטים שאני מעלה תמיד מדובר בדמות נשית שמועצמת או עסוקה בלהעצים את עצמה וזה לא קשור בסביבה שלה זה קשור בדיאלוג הפנימי שהיא מנהלת עם עצמה שזה בעצם הדיאלוג שאני מנהלת עם עצמי תוך כדי שאני עושה את הפוסט הזה, זה מה שעובר.

וכמובן יש גם ערכים שלא יתאימו לי למותג, תכנים כמו לא יודעת מה... נגיד אובר מיניות, זאת אומרת אני מציירת המון נשים בעירום כי בעיניי עירום זה לא משהו מיני, בעיניי זה משהו שמייצג את הטוהר. בגלל זה הרבה פעמים אני מציירת על טבע, כי טבע זה הקנווס הכי אובייקטיבי שיש. איזה שהוא סטייט אוף מיין של משהו טהור ונקי מסובייקטיביות, אז טבע. אתה יכול לפרש את זה איך שאתה רוצה. וכך גם גוף האדם, ברגע שאתה מלביש אתה שם מסכה. כשאתה נקי אתה טהור אתה עירום וחשוף, זה לא מיני.

אוקיי, אז ככה לקראת סיום אני רוצה להעביר את הריאיון לצד שלך רגע, אני רוצה לאפשר לך לשאול אותי שאלה כיועצת עסקית, אני יודעת שיש המון עסקים היום שבאופן טבעי יודעים שהם צריכים לקבל ייעוץ עסקי ליווי הוא כבר דבר טבעי ושכיח. הרבה פעמים יש שאלות שרוצים לשאול אותי, כמייצגת יועצים שמלווים עסקים. אז לכן אני קוראת לזה פינת השאלה ההפוכה, אז מה בא לך לשאול אותי משהו?

- כן בא לי, אבל קודם כל רציתי להגיד לך ולנצל את הפלטפורמה להגיד לך המון המון תודה על הייעוץ שנתת לי בשנה האחרונה. התאהבתי בך ממבט מראשון, יפה ומרשימה מבחוץ וגם מבפנים, את עזרת לי כל כך הרבה. חיזקת אותי

תודה שירה...

- נתת לי כלים ובאמת היית שם בשבילי. אז קודם כל תודה, וחשוב לי שכולם ידעו את זה. טלי איז דה בסט! (צחוק). וגם אחת התהיות שלי שרציתי לשאול, כשפונים אלייך המון חברות ואנשים לייעוץ, ושתינו יודעות שלא לכולם מתאים להיות עצמאיים, אז רציתי לשאול אותך מתוך סקרנות, האם קרה לך פעם שנתקלת באדם שחיפש את הליווי שלך לייעוץ עסקי שאמרת לעצמך בלב- He has no biasness of being in business ואם כן אז מה את אומרת לו? האם את תגידו לו- תשמע לך תהיה שכיר כי אתה לא תצליח או בכל מחיר את תתני את מה שאת יכולה כדי שבכל זאת אולי, בתקווה שייצא משהו?

ואו איזו שאלה... תודה, תודה שאת שואלת אותי את השאלה הזו וגם תודה על כל המחמאות. נתקלתי לא מעט בבעלי עסקים או יזמים, טרום הקמת עסק אפילו, שבאו עם רעיונות שלא נראו לי. זה קרה, לא פעם ולא פעמיים, דיי הרבה פעמים. ואני מאמינה בכנות. אני גם תמיד מסתייגת ואומרת שאני לא יודעת את הכל וזו רק דעה שלי ועמדה שלי והכוונה שלי ואני ממליצה לפנות לעוד יועצים ולעוד אנשי מקצוע ולהתייעץ, אבל תמיד אני אומר את האמת שלי.

זאת אומרת, אני אתן דוגמא מהשבוע הזה, פנתה אליי מישהי שבעבר היה לה עסק מאוד מוצלח בתחום האופנה והיא טסה לחול, עברה מדינה והחליטה לסגור את העסק. ועכשיו היא חזרה לארץ והחליטה לפתוח עסק חדש בתחום האופנה, אני לא אגיד את התחום, אבל הוא בנישה שאני לא מאמינה בה. אני יודעת כבר מניסיון שזו נישה שלא הצלחתי לעזור בה לבעלות עסקים בתחום. אני יודעת שזו נישה שנכבשה טוטאלית ע"י ייבוא מסין ומהודו ואתרים אינטרנטיים כמו אלי אקספרס ואחרים. ואם אני אגיד לה שאני מאמינה בעסק הזה אני אכניס אותה לבור מטורף שאני לא מאמינה שהיא תוכל לצאת ממנו. ואני אמרתי לה השבוע שאני מאוד מצטערת אבל אני לא אוכל לעזור לה כי אני לא מאמינה בתחום הזה, כי אני מאמינה שלתחום הזה בארץ אין עתיד. ואני יודעת שהיא כבר השקיעה וצילמה ובנתה קולקציה וקנתה מלאי וכו' ומאוד צר לי על כך אבל לדעתי עדיף עכשיו לעשות סטופ, להפסיד את מה שהפסידה, כמה אלפי שקלים בודדים, ולא להתקדם.

לא היה לה קל לשמוע את מה שאמרתי. גם אמרתי שתנסה ותתייעץ עם עוד אנשים אבל זו האמת שלי. אז מה שאני רוצה לאמר לך ככה- זה מתחלק ל2 חלקים. קודם כל שלא כל עסק יש לו קיום וזכות קיום וככל שתופסים את זה מוקדם יותר ככה יותר טוב. ודבר שני, לא כל אדם מתאים להיות עצמאי, לא משנה אישה או גבר. יש אנשים שזה מכניס אותם לסטרס מאוד מאוד גדול אז עדיף שהם יעבדו במשהו יותר בטוח ויציב, יחד עם זאת אני מקדמת עסקים וזו המשמעות שלי בחיים וגם אם אני רואה מישהי או מישהו שמתלבטים ויש להם קושי עם להיות עצמאיים אני אנסה כן לדחוף אותם קדימה כי אני מאמינה שכשאתה עצמאי אתה יכול להביא לידי ביטוי מנעד יותר רחב של האישיות שלך ולהתפתח בצורה יותר דרמטית ואני באמת מאמינה שהעסק בסופו של דבר מייצג את מנהל העסק, את בעל העסק. והוא הגורם הכי משמעותי להצלחת העסק או אי הצלחתו. הרבה יותר מהשוק, מהקולקציה, מהמוצרים, מהשירותים... זה האדם עצמו

- הוא הנכס האמיתי

הוא הנכס האמיתי, הליבה העסקית, ורוב האנשים יכולים להיות עצמאיים.

- כן את חושבת?

כן רובם. ומי שלא אני אומרת לו. אז זאת התשובה שלי

- למה לא מלמדים את זה בבית ספר?

אני לא יודעת, אני חושבת שגם מי שלומד מנהל עסקים הוא לא בהכרח לומד איך לנהל ואיך להקים ולהתמודד עם עסק קטן שזה תחום בפני עצמו העסקים הקטנים והבינוניים, אבל את זה אולי לפרק אחר... אבל אני רוצה כן לנצל את הרגעים האחרונים שנותרו ולאמר לך שאני מאוד נהנתי לארח אותך היום

- תודה

אני מאחלת לך בהצלחה, את עושה משהו מאוד מעניין ואני ציפיתי וחיכיתי לראיין אותך ואני מאחלת לך בהצלחה

- תודה רבה, גם לך

תודה!

- שנצליח ושנהיה מאושרות

אמן אמן אמן ובריאות הכי חשוב.